"זה לא קל, לנגן על ספסל".
היא אומרת לי והחיוך המוזר הנצחי שלה בוער בה.
אז יושבת על הרצפה, מנגנת לי שירים עצובים,
יותר ממני
בגללה
משהו בדרך שבה היא מנגנת,
פורטת על המיתרים.
גיטרה זה משהו שצריך לשבת בשבילו על הרצפה. או על כיסא גבוה
כזה כמו בבארים. או על מיטה.
רק לא על ספסל, הסיטואציה מספיק קשה גם ככה.
זה לא קל.
       "דברי עכשיו ילדה, אני שומעת..."
תמיד טענתי שיש הבדל בין לשמוע
לבין להקשיב. ואולי היא סתם לא מבינה.

אבל אני,
אני רואה את הכאב בעיניים שלה,
לא רואים אותו באף מקום אחר.
הוא מתבטא בכל מיתר, בכל פריטה, בכל מילה או מנגינה
שהיא שרה
לי
היא שרה לי את הכאב שלה
מנסה לגרום לי לבכות
אני לא אבכה משום שיר שאת שרה
אלא מאיך שאת שרה אותו
אני אבכה מהעצב שלך בעיניים
אני אכבה אם את תבכי.
תדליקי את האור, נהיה לי כאן קצת חשוך.

היום ניגנת לי על הספסל, ואני יודעת שלא היה לך קל.
אמרת שאת צריכה אלכוהול בשביל לשיר לי, והוכחתי לך שלא.
ואולי הספסל של אתמול היה קצת שבור.
או שזו סתם אני
ואולי את לא תדעי
למה.
זה לא קל לנגן על לב שבור.


3.6.08

(שם היצירה כשם יצירה של כנסיית השכל
בגוף היצירה מצוטט משפט משיר של יהונתן גפן - שיר לשירה)