אפשר להשוות את היצירתיות שלי למפלס הכינרת.
אני עומדת על ההרים המקיפים אותה ומביטה עליה מלמעלה, היא
נראית גדולה, שופעת ומזמינה. היא קוראת לי מלמטה לבוא ולטבול
במימיה הצלולים, הבוהקים אל מול השמש, להכניס את הגוף פנימה
לאט לאט, קודם בהונות מהוססות כף רגל וקרסול... לחכות מעט,
להתרגל לקרירות המלטפת ואז בלי התראה לצלול פנימה לתחתית
העמוקה, לפקוח את העיניים ולראות את הדברים כמו שהם - בשקט,
בשלווה וברוגע, להשאר שם כמעט עד שנגמר האוויר ואז לעלות
למעלה חסרת נשימה מסוחררת, משוחררת.
אני באה כינרת יפה שלי אני באה
אבל ככל שאני מתקדמת לכיוון המים רמת הלחות באויר עולה וקו
המים הולך ומתרחק. החוף הבוצי מאיים לשאוב את נעלי ולהשאיר
אותי יחפה וכואבת את חלוקי הנחל הננעצים בבשר החשוף.
אני מנסה לטבול והמים עכורים ובוציים, מנסה לצלול אבל אני רק
צפה. אני עוצמת את עיני ושומעת איך הכינרת לוחשת בקול סדוק
"מדי פעם טיפות הטל מלטפות אותי וממטרים בודדים מרטיבים את
מימי, אבל בתוך תוכי אני יודעת - הגשם הגדול עוד לפני". |
