[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אפרת בנור
/
בסוף, הרמתי ידיים

אהובי הכי בעולם,  מדבר ברצינות  על  אימוץ.

זו הפעם האחרונה, אני אומרת לעצמי. די! כמה אני יכולה עוד
להמשיך? מילא אני, אבל הגוף כבר לא עומד בזה.
מה אני אגיד לכם, מעולם לא חשבתי שאגיע למצב הזה.. הכל היה
כרגיל - כמו כולם... תיכון, צבא, חו"ל קצר, הפלה ראשונה..
לימודים באוניברסיטה, לב שנשבר ברצינות בפעם הראשונה - ובמהלכו
הפלה שנייה. ואז, עבודה, עבודה, עבודה... סטוץ פה ושם. חיפוש
אחר מיסטר פרפקט... והנה, ממש רגע לפני 30 הוא הגיע. הלא יאומן
קרה... טיפונת לפני יומולדת 29 נפגשנו בפגישת עבודה ומאז לא
נפרדנו. ממש כמו באגדות - אל תוותרו על זה - זה בהחלט מגיע!!!!
וכל יום היה גן עדן. כמו שני ילדים בני 16... SMS בממוצע אחת
לשעתיים, הפתעות קטנות על הרצפה, מתחת לכרית, בארון, בחדר
האמבטיה - איפה לא... והסתדרנו יופי עם החברים אחד של השני -
אפילו עם המשפחות - אני אומרת לכם - אגדה אמיתית. היה לו חלום:
טיול ארוך בדרום אמריקה. הסתדר לי נפלא - קדימה אמרתי! וככה,
קצת אחרי יומולדת 30 שלי היו לנו כרטיסים ביד. תכננו חצי שנה
עם אופציה להארכה. על דרום אמריקה, בטח קראתם במיליוני מקומות
או שהייתם בעצמכם - אז כן - זה ממש כמו שמספרים - בדיוק כמו
בתמונות. הכל אמיתי - סעו!! אל תסתפקו בחוויות משומשות של
אחרים. לכו לנשום את האוויר שם בעצמכם. בכל מקרה, נשארנו שנה
ורבע - והיה בלתי רגיל. סיר ומכסה, זה אנחנו. החלטנו שנחזור
ו"נתיישב" -נחשוב על בית, וקדימה איזה ילד, שניים או חמישה.
מאוהבים בטרוף... אותי קיבלו חזרה באותו מקום עבודה. הוא
התארגן תיק תק במקום אחר ולא תאמינו - מצאנו דירה שגם קנינו.
במרכז. קרוב להכל. קומה שנייה בלי מעלית, מרפסת לעורף - שזה מה
ששווה בבניין הזה - הכל פתוח לחצר ירוקה - מה כבר אפשר לבקש
יותר בעיר הגדולה. מקומות קבועים לצהריים, לארוחות בוקר. בימי
שישי, נוהל קבוע בשוק הפשפשים. קונים קצת דגים או שרימפסים
ביפת. לא רחוק מאבולעפיה. גן עדן הוא פה!
בשלב הזה, אם עקבתם עד עכשיו, אני בת 32. אהובי 36. שניינו
נראים בסדר. לא גבוהים מדי / רזים מדי / שמנים מדי / נמוכים...
ממש בסדר. והחום של השיער שלי הולך מצויין עם הירוק של העיניים
שלו. כפפה, כבר אמרתי?
בכל מקרה, התחילו לשאול אותנו " נו, מה עם ילד..."  " מתי יהיה
לנו נכד  מכם "? והכל באהבה, בטוב, באיכפתיות... וגם אנחנו קצת
שאלנו את עצמנו מה קורה... אבל אז, זה הפך יומיומי... אהובי
ידע בדיוק מתי אני מבייצת והיה מוכן באדיקות... באהבה גדולה,
עם תשוקה שאין כמותה. זה אף פעם לא היה " טכני" כמו ששמעתי אצל
אחרים.  אבל זרם ההתעניינות לא רק שלא חדל, אלא שהחל להביע
דאגות... אולי תבדקו... אתם כבר מבוגרים... אולי תתחילו עכשיו
עם טיפולים... מה טיפולים, מה? כבר הריתי בעבר! וגם הוא יודע
שהמערכת אצלו עובדת.  
מי שלא מכיר את זה, לא יכול לדמיין את הלחץ, היאוש, האטרף...
אז בהתחלה אמרנו לכולם בחיוך שאנחנו עובדים על זה... אחרי 8
חודשים של נסיונות אמרנו שאנחנו בטיפולים - רק בשביל שיפסיקו
לשאול. חשבנו שהיומיום נותר בעינו... אבל הרעיון הזה חילחל גם
לתודעה שלנו. וככה, סביב 33 וחודשיים החלטנו לראות מה העניינים
- מה יכול פתאום להשתבש???
לא אייגע אתכם בסדרת הבדיקות - כנסו לאינטרנט - הכל שם מאוד
ברור ומובנה, עם הסבר מדוייק לכל המונחים הרלוונטיים.
אבל הסתבר שאצלו הכל בסדר ושמה שלא בסדר זו המערכת שלי.
הביציות שלי, לא משהו. קיבלנו עידוד גורף להתחיל עכשיו, כי לא
תמיד זה הולך בקלות.. ולמה בעצם לחכות?
שנינו מאוד רצינו ילדים. חמישה זה החלום. משפחה תוססת, עם הרבה
ילדים, נכדים, בני דודים. להיות בראש שבט קטן.
החלטנו ללכת על זה.  שיתפנו את המשפחות רק על מנת שירדו לנו
מהוריד...

גילינו שגן העדן עדיין פה... בנסיון הראשון, אחרי שאיבה,השבחה
והחזרה - נכנסנו להריון! המאושרים באדם היינו אנחנו. העולם
חייך אלינו ואלוהים בעצמו ירד לאחל לנו את כל הטוב שבעולם.
ילדנו ילדה קסומה. הייתי כמעט בת 34 וחצי. טריפ אמיתי הורות -
גם את זה שווה לחוות מיד ראשונה. כשהגורה שלנו היתה בת שנתיים
וחצי החלטנו להמשיך הלאה למספר שתיים. חזרנו למרפאה, לחזור על
התהליך. אותו צוות היה שם. זכרו אותנו היטב - " אתם
המזלניקים"!! מה שלומכם? איזו ילדה מקסימה קראו לתמונה שהוצאתי
מהארנק.
ושוב... מדידת חום, מעקב, אהובי עוקב באדיקות אחר הביוץ. מסור
לחלוטין לתהליך לעצמו, לילדה, לי. הפיס של החיים שלי, זה הוא!
ושאיבה, גידול, השבחה, החזרה...
הפעם, המזל החשיך לנו פנים. האוזניים שלנו קלטו הרבה " לא
נורא...", " אתם עוד צעירים", " בד"כ זה לא מצליח בפעם
הראשונה" ועוד משפטי מפתח שכל כולם רוצים להביע אמפטיה שמה
לעשות, לא חודרת ללב .
אז זהו, שהמזל החשוך הזה היה עקבי עוד הרבה פעמים מאז... חמש
שנים בהן התמדנו, עקבנו כבלשים מיומנים אחר הביוץ, אהובי אהב
אותי גם כשהתנפחתי  ודמיתי יותר ויותר להמפטי דמפטי... " זה לא
הבחוץ, נשמה, את הבפנים שלך אני אוהב "..
וככה, מרוב נסיונות שלא צלחו, החלטנו להחליף מרפאה וצוות.
רצינו יחס אחר. קצת יותר אנושי. הרגשנו שמתייחסים אלינו כמו
ל"עוד זוג עם בעיות". לא רצינו להרגיש ככה. הכי מוטרף היה
שבפעם האחרונה, כששאבו לי ביצית, היינו ששה אנשים בחדר... אני,
הרופא, האחות, שתי סטג'ריות והמרדים. שכחו לשאול אותי אם אני
מוכנה שהסטג'ריות יהיו בחדר... וממש לא התחשק לי שיהיו. רציתי
להיות כמה שיותר לבד. הרגשתי אבודה, רציתי לעבור את ההליך
המעיק, הכואב והמייסר הזה ולהעלם מיד הביתה לתוך הפוך, לקוות
ללילה של שינה רציפה ולקום עם פרור אופטימיות בבוקר. הרגשתי
שאם אנסה להגיד את שעל לבי, ישטוף פרץ הדמעות את כל תכולת החדר
כולל הביציות - שעליהן היה קשה לי לוותר. בחרתי להאלם. גם בע'.
הפעם החליטו בלי הרדמה מלאה. לא התייעצו איתי. שוב, סחוטה
מלהרגיש, נגררתי למצב מתוך יאוש וחוסר אונים. למה אני? איך
יכול להיות... השאלות האלו שלא פסקו מלהוות את שומר המסך של
התודעה שלי.
חוסר הרגישות כלפיי המשיך בסגנון "מאש"... זוכרים את הסרט /
התוכנית על הרופאים?   ובכן, דמיינו לכם:  אני שוכבת על המיטה,
רגליים פסוקות, בהרדמה חלקית, ששה אנשים בחדר קטנטן.. ומה
שומעות אזניי? שיח בין הרופא לאחות על החופשה שתבלה
בסופשבוע... הוא שואב ותוך כדי שאיבה, כשאני שם, בהכרה מלאה,
מרגישה את הכאב, מנהל שיחה יומיומית עם האחות. כל כך נעלבתי!
איבדתי שליטה על הדמעות.
חשבתי לעצמי - זו אני שלא בסדר. כנראה רק לי מאוד חשובה
פרטיות.. (הרי יש פה המוני נשים שעוברות בדיוק את אותו הליך...
) הרי החדרים קטנים מאוד..  וחוצמזה, אני מקבלת הסבר בסבלנות
ובאמפטיה על כל הליך והליך... מה לי כי אלין?
אבל ממש לא יכולתי. בתוך תוכי ידעתי שזה לא בסדר! שגם אם ההליך
הוא יומיומי עבור צוות המטפלים , עליהם לזכור שלי זה דרמטי,
מיוחד, מלווה בכאב - ומגיע לי את היחס הכי מיוחד שבעולם. ומי
שלא מסוגל להעניק יחס כזה, שיתפטר!!
הייתי מפטרת תשעים אחוז מהם! רק המחשבה על כך מעוררת בי שאט
נפש. איך אפשרתי לזה להתקיים זמן רב כל כך? מדוע לא ראיתי את
עצמי? מדוע אפשרתי את היומיומיות הזו? חמש שנים שהייתי רדומה
בשמירה. לא עוד.

גם השאיבה הזו לא צלחה.
מה שריפה את ידיי היה היחס הלא מכבד. היומיומיות האדישה
בהתייחסות למעשה הבריאה המופלא.
גם הגוף שלי שבע התערבויות והורמונים... האופטימיות שלי נגוזה
ככל שחלף הזמן.
אנחנו עדיין עם המלאכית המדהימה שלנו. אז לא נהיה ראשי שבט...
אני בת 41.
אהובי הכי בעולם,
מדבר ברצינות
על
אימוץ.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש למישהו שקל
להלוות לי?


גרפומן הסלוגנים
באחד מימי השפל


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/1/09 14:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אפרת בנור

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה