לפני שנים היתה סידרה מאוד פופולארית שבה חנון מעצבן עם
שלייקעס ומשקפיים מגוחכים היה מרחרח ושואל בקול מאנפף: "דיד
איי סמל צ'יז?" (האם אני מריח גבינה?).  ובכן אילו היה גר
בישראל בתקופה הזו של השנה, וודאי היה נבחר לנערת הגבינה
המסריחה של שבועות.  שבועות כידוע הוא חג הביכורים, חג הגבינות
וגם חגם של כל הארקלים למיניהם - היורמים המוסריים והאופטימיים
שחיים בבועה ורודה וסוציאליסטית משלהם. אנשים שמשוכנעים
שמשמעות המונח "הכפר הגלובלי" הוא שברחבי הגלובוס ישנם רבים
המחזיקים משק ביתי עם לול ורפת ומייצרים חלב עיזים וגבינות
באפלו ( ולא, באפלו זה לא סוג של אוגר...) בעצמם.
בכלל חג השבועות הוא עוף מוזר - אולי  החג הכי לא אופייני
לישראלים האוהבים לחגוג כל מאורע עם נפנף ביד ושישליק בפה.
במקום הסטייק העסיסי והמסורתי הם מוצאים עצמם עם גבינת פטה
מעודנת משל היו רומנים צמחוניים מלטפי עיזים.
שבועות הוא האחרון משלושת הרגלים והכוונה היא לחג שגורם לנו
להפוך באופן סופי לתלת רגליים ולירכיים שלנו להידמות לעמודי
תווך של בניין רב שכבתי כעוגת הגבינה והצימוקים שדחסנו לפה אך
לפני רגע. דבר המעורר תהייה אם כל החג הוא לא יותר ממזימה
מרושעת ואכזרית במיוחד של תנובה להפוך את כווולנו לקמפיין חי
ומהלך לפרה הדשנה שלה.
הוא גם מעין גירסה ספציפית של פורים, למי שפספס. הוא החג היחיד
שקורא לנשות ישראל להתעטף בשמלה לבנה של שבת ולפצוח במחול
מטורף לצלילי ים השיבולים שמסביב - כאילו אין קארי בראדשו
בעולם, האופנה השלטת היא אופנת פאניה מדגניה והגבעתרון היא
הלהקה הכי חמה בשטח.
שמות רבים לו - חג מתן תורה, החג של המושבניקים הגאים, חג
הקציר וחג המים. אין זה משנה שרוב קרקעות המושבים נמכרו למרבה
במחיר בתוספת הגאווה והציונות רק כדי להיהפך לשכונות יוקרה של
וילות מנקרות עיניים. וזאת קטנוניות לשמה להזכיר את העובדה ש-
אין מים! לא כל שכן לבזבזם בהטחת שקיות מים על ראשי עוברי אורח
מאותגרי מזל. אך זו באמת הצמדות לפרטים זניחים וחסרי חשיבות
-למה לקלקל ולהרוס את רוח החג?! בשביל זה?! לא חבל?! חבל.
יצא לי כמה פעמים לחגוג בכפר שבו גדל אבי שנהפך גם הוא ברבות
השנים לשכונה מגודרת עם חומות שלא היו מביישות את חומת ברלין
ז"ל. בכפר יש כל שנה תהלוכת טרקטורים מקושטים שבה ילדים עטורי
זרי פרחים מגרדים ומפיצי אלרגיות נתלים עליהם ועל ארגזי
התפוזים והאשכוליות ונוסעים לטקס השבועות בקצב שגורם לזקן מדדה
עם מקל הליכה להראות כמו אצן אולימפי. פעם גם דודו של אבי קישט
את הטרקטור האדום שלו. כל שנה קיווינו לזכות בתואר הנכסף
"הטרקטור הכי יפה" בתחרות היוקרתית. וכל שנה הפסדנו לטרקטור
יותר גדול שפתח גן בוטני על קימוריו המתכתיים. בשנה היחידה
שבאמת היה לנו סיכוי לזכות (באלוהים יודע מה...) הטרקטור נתקע
באמצע הדרך וכך נגוז החלום לתהילה נצחית בפנתיאון הטרקטורים של
הכפר. בטקס ההמוני תמיד ישנם קטעי קריאה שמישהי בעלת טון מורתי
ולוק של ברוריה מהמושב מקריאה תוך ניסיונותיה הכושלים לגרום
שיקשיבו לה, כשהיא יודעת שבמילא רק הילדים הזייפנים והגמלוניים
שהחליטו לרקוד הורה על שיר של סבלימינל יקבלו את כל תשומת הלב.
בשנים האחרונות גם נוצר מנהג של הזמנת כוכב סוג ד' להנעים את
זמנם של המכונסים , כאילו שהנסיעה האיטית להחריד לא העלתה לכם
את הסעיף, אתם צריכים גם את החיוך המלאכותי של טל מוסרי שר על
הקורקי המיוחד שלו, שבטח נוסע יותר מהר ממה שנסעתם קודם.
למעשה הטקסים הם רק מן ניסיון להשיב את הזמן אחורה ולהציג מן
מוצג מוזיאוני לילדים המפונקים מ"העיר הגדולה". במחשבה שנייה
ההתנסות היא לא רעיון כל כך רע כי היא מעניקה להורים דרך חדשה
ויעילה להתמודד עם הרודנים הקטנים, נשק בלתי קונבנציונאלי - אם
תרצו.  מעתה יוכלו לאיים על הנודניקים שאם לא יהיו ילדים טובים
יאולצו בשנה הבאה לרקוד הורה כרוב עם סל על הכתף ודשא על הראש.
תאמינו לי, הם כבר ינשקו להוריהם את הרגליים רק כדי להימנע
מהתענוג המפוקפק ומן ההשפלה הכרוכה בכך והחשש שהתמונה שלהם
כהיידי בת ההרים תעטר את האלבום המשפחתי כעדות אילמת לזוועה.
בסופו של דבר שבועות הוא חג ידידותי לסביבה ובלתי מזיק למשתמש.
הוא לא ארוך מדי, הוא מגוון לנו את התפריט והוא מרענן - כמעט
כמו קרב סכינים, רק בלי עודד מנשה.