השעה היתה שבע עשרה דקות לפני חצות. בעוד שמונה עשרה דקות
בדיוק יחלפו מחוגי השעון והיא כבר תהיה בת עשרים ושבע. איך
שהזמן עובר חשבה לעצמה. ובעיני רוחה עוד ראתה בעצמה ילדה עם
שיער בהיר ופרוע שרצה בשדות ומקפצת בין סלעים. ככה בלי ששמה לב
החיים החלו להתקדם בצעדים ניכרים. בוקר שבת אחד בבית הוריה,
נעמדה לצד אימה תולה כבסים על חבלים ארוכים. מדי חיילת של
אחותה היפה. חצאיות מיני מסוגננות אך פשוטות. לפתע הבחינה בה
האם וחייכה "נזכרתי כי אך לא מזמן תליתי חיתולי בד על חבלים.
ובגדים קטנטנים וורודים. כאלה אופטימיים. נאיביים ומאחלים לך
כל טוב."
אך עברו השנים וכעת היא כבר אישה ממש. שחולמת ורוצה. מפנטזת.
אישה אמיתית ואמיצה שהקיצה מחלום דקות ספורות לפני יום הולדתה
העשרים ושביעי. ובחלומה היא מתערבלת ברחם אימה. מוגנת. מאושרת.
שוחה בנוזל המנחם. מתכרבלת לה  בחלל הראשוני והבתולי הזה שאף
עובר לא ביקר בו לפניה. נוף בראשית מרהיב. ופתאום סערה בחלומה,
מי הבריכה החמימה ששחתה בהם ניגרים אל החוץ והיא נותרת חסרת
אונים. מודעת. חוששת לעתידה. לנוחיות אשר עלולה היא לאבד
בשניות. ומכאן הכל כבר ידוע, רחשים, רעשים  אנשים בחלוקים,
לחיצות ומשיכות מדודות. לפתע היא בחוץ. זועקת את בכייה הראשוני
שכולם כל כך מצפים לו. בכי של זעם וחרדה. ובצרחה הראשונה הזו
הקיצה מיוזעת ונדהמת מאמיתותו של החלום הסימבולי כל כך דקות
לפני יום הולדתה. והבכי של אותה התינוקת שבחלומה, שבגרה והיתה
לעצמה הדהד בראשה דקות ארוכות עד אשר נרדמה בשנית וחצתה את
שנתה העשרים ושישי לעבר העתיד.

בוקר הפציע. עוד יום שגרתי והיא בדרכה לספסל הלימודים. "אני
הולכת לבית הספר" היתה אומרת בעליצות לסובביה למרות שצעדה אל
מוסד אקדמי מסודר בשנת הלימודים האחרונה שלה.
היום הראשון של הסמסטר השני של השנה האחרונה עמד בפתח וריח של
שינוי וסיום בא בנחיריה. מהול בחשש לקראת הסוף שהלך וגבר כאשר
נכנסה לשיעור השני של אותו היום. הביטה אל עבר במת המרצה וראתה
שם את הדמות שחלמה עליה בלילות אך לא זכרה את פרטיה לעומק.
גופו אמר בטוח ועיניו, ברקו וריצדו לכל עבר. דיבורו עיקש. סקסי
להחריד. רק שלא ייגמר... שבוע אחרי שבוע הגיעה לשיעור כמה דקות
לפני כולם. עמדה מחוץ לכיתה להביט בו פוסע בלבושו הייחודי
וביופיו הנדיר. לעיתים אפתה תכסיסים על מנת שיפנה את תשומת
ליבו לעברה. הייתה נכנסת באיחור. כל הסטודנטים ישובים
במקומותיהם. קלסרים במצב היכון ועטים גם כן. כולם קשובים לפלא
הזה. לפרא הזה שנכנס לחייה ללא ידיעה עד כמה היא חיה אותו. עד
כמה היא רוצה וחושקת. הייתה נכנסת באיחור ולרגע קט מבטו היה
מופנה רק אליה ועולם שלם היה בו. הייתה מישירה את המבט אל שלו.
עושה עימו אהבה חטופה. זורקת חיוך שלא משאיר מקום לדמיון.
מתיישבת ולא מורידה ממנו את עיניה. חיה אותו. נושמת. יושבת
קרוב. לא קרוב מספיק. רוצה עוד ועוד ממנו.

לקראת סיום הסמסטר השנה והתואר בכלל. שמה צעדיה לעבר שירותי
הסגל מכיוון שחיכתה לפגישה עם מרצה אחרת שנקבעה מבעוד מועד.
פתחה את דלת השירותים המשותפים והוא ניצב שם במלוא הדרו. גבוה.
מחייך אליה ונדמה כי נבוך הוא בעצמו. בתנועת יציאה פנה לעבר
הדלת אך היא לא זזה ממקומה. גופה נתקל בשלו וצמרמורת אחזה בה.
ידיה אחזו במותניו בביטחון שאין שיעור לו. גררה אותו אל תוך תא
השירותים המרווח. הרימה את ישבנה המוצק והתיישבה על הכיור. את
שתי רגליה כרכה סביב גופו הרחב והגברי. נושק לה ותופס בעורפה
בעדינות לוחש  לה כי ידע ורצה אותה גם כן,. שהיא יפה בעיניו
ונעימה. ושיש לו אישה וילדים ורע לו וטוב לו והוא לא יודע אם
ואיך. והיא רק נשקה לו הידקה את פיה הלוהט והצעיר מפיו שלו
בעשרים שנה וינקה כל רגע וכל תנועה. בעיניים פקוחות הם ליקקו
זה את זו וחייכו מהתרגשות. מתוך שמלה אופיינית לה הפשילה את
תחתוניה שהיו לחות עד מאד והוא בא אליה בשקט אך בעוצמה. מבחין
בדמעה הקטנה שזולגת מעיניה. "אני כל כך מצטער" אמר תוך מעשה.
התקרב לאוזנה. זה לא בסדר. פשוט לא בס... והיא היסתה אותו
באצבעה.
סמוקים יצאו זו אחרי זה מתא השירותים - הפרטי שלהם לכמה רגעים
של עונג עילאי.

קול חלוש קרא בשמה... הוא ניצב מעליה כשכל הסטודנטים כבר אספו
את חפציהם ופרחו מין הכיתה. "ישנת כל כך טוב"  הוא אמר, "שאף
אחד לא העז להעיר אותך" גיחך, חייך אליה ויצא את הכיתה גם הוא.
מבטה עקב אחרי צלליתו שהתרחקה באיטיות ונינוחות. הצללית שהיתה
בתוכה לפני רגע עוזבת. מתרחקת. נמוגה.
והיא רוצה.
כל כך רוצה.