הייתה זאת שעת בין ערביים.
עיניו הכחולות עמדו מלכת כשביקש ממנה.
בבקשה על תעזבי אותי כשמבטו מושפל.
היא הסתכלה עליו כמתבוננת באדם שחרב עליו עולמו ואמרה לו.
אני מצטערת אך אינני יכולה לשאת זאת עוד,
החוף היה נטול אדם והיה נדמה כי שמעו מדי פעם את הגלים המכים
את החוף שוב ושוב ללא מנוחה ומרגוע.
לראות אותך כל יום אדם חדל אישים שכמוך  ולרחם עליך מחדש
אמרה.
הוא הסתכל בא כרואה פגר היוצא מן האדמה האפורה.
חולצתו הייתה שחורה כצבע החושך שלא נראה עוד.
בעודו עומד לא שם לב כי ברכיו נפלו ארצה.
ידיו התחילו לרעוד וכבר הרגיש כי משהו הולך להסתיים.
כשנפל לבסוף על ברכיו והסתכל בה מלמטה.
היא התכופפה אליו.
הרוח פיזרה את שיערה כשהתבוננה בו.
ראתה כי עיניו דומעות ושכבר לא יכל להגיד דבר לחשה על אוזנו.
יותר לא תראה אותי שוב.
הסתכל בא מתרחקת וגרונו חנוק מדמעות.
השקיעה של אותו היום ירדה.
ורק הוא נשאר שם ממתין כשפניו מסתכלות על הקרקע.