הוא התיישב שם, מחוץ לחנות הגלידה, על שולחן שארבעה כיסאות
צהובים מקיפים אותו. חצאי ורבעי משפחות היו ישובים סביבו,
סופגים את חום השמש המזדמנת של תחילת האביב ומלקקים גלידה
בתאבה. הוא הביט בהם, שוקל תאבה זו. לא ברור היה אם דעתם
מופנית כלפי הגלידה או שהמעשה נעשה בהיסח דעת. פה ושם נראו
אנשים שסיימו את גלידתם אך דבר בחזותם לא הצביע על סיפוק
התאבה. מלבד זאת שהם דיברו יותר ומהר יותר דבר לא הצביע על כך
שנאכלה בכלל גלידה, שתאוה כה רבה הייתה נשואה אליה.  
"כוס אמו עם כל הדפקות המזדיינים האלה", חשב.
הוא הוציא כיכר לחם אחיד פרוסה וחבילת מרגרינה בטעם חמאה,
סידרם על השולחן ושב לטפל בתיק.
"זה ממש כמו אז," חשב בחצי חיוך בזמן שחיטט יותר עמוק, מחפש את
אולרו. "כמו אז, בספרד, שהיינו צריכים למרוח שיכבה דקה של
מרגרינה כדי שזו לא תיגמר. אבל עכשיו כבר יותר טוב. עכשיו
אנחנו כבר עומדים קצת יותר על הרגליים." הוא מצא את האולר ועתה
החל למרוח מרגרינה על פרוסת הלחם. כשסיים, עצר והיסס לרגע ,
מביט בפרוסת הלחם, ואז הופך אותה לצדה השני החל למרוח מחדש
מרגרינה בטעם חמאה, הפעם שכבה עבה ועשירה. כשזו הייתה מוכנה,
הניח את האולר ובידו הפנויה שלף מתיקו בקבוק מיץ תפוחים מוגז
קריסטל ולגם לגימה ארוכה. שיחרר גרעפס, שהקפיץ כמה גלגלי
עיינים מן השולחנות השכנים, והחל לאכול את הפרוסה, מצמצם עיניו
בשמש הצהריים ומתבונן בתאבי הגלידה הפזורים סביבו. משמאלו ישבו
שלושה נשים, סבתא אם ובת, כל אחת מנסה בגרוטסקיות מתפרצת
להידמות לצעירה ממנה. לפתע ציפור דרור הגיעה בדאייה, מתיישבת
על מסעד הכסא הצהוב שלשמאלו, בודקת את השטח ושמה עין על פירורי
הלחם הפזורים על השולחן. הוא החל להכין עוד פרוסה. כשסיים,
הדרורית קיפצה לה אל השולחן והחלה לנקר בפירורים הפזורים.
"כמה חזקים נהינו," חשב בזמן שקרע פיסות מן הפרוסה והשליך אותם
לפיו. " ברבע שעה עבודה אני יכול לקנות כיכר לחם שתאכיל עדר
ציפורים למשך חודש" אפוף תחושת חשיבות וסיפוק הוא המשיך ללעוס
ולהסתכל על הציפור, שוב מרגיש חלק מכל ה"דפקות המזדיינים
האלה". וזו, לא עבר זמן רב ואיבדה עניין, ניתרה לה פעמיים
שלוש, התעופפה ונחתה על שולחן שומם כמה מטרים ממנו, חוזרת שוב
למלאכת ניקור הפירורים. תחושת הסיפוק וההשתייכות לממלכת בני
האדם כמו קרסה לה אל תוך עצמה בהיעדר דבר מלבד אוויר שימלא
אותה. "כמה חזקים נהיינו," חשב באירוניה, מקפל את המצרכים
ודוחף אותם חזרה לתיק. "לי יש משמרת עוד שעתיים, והבת זונה
הקטנה... היא תחזור לעץ ותצייץ לחברות שלה את שארית היום".
כשהכל היה בתיק הוא ליקק את להב האולר, ניגב אותו על חולצתו
הבלוייה, קיפל, טחב אותו לכיסו והסתלק.