אני אוהב אותך אהבה מכוערת, חסרת מעצורים, מעקרת. אינני אוהב
אותך כלל. אני אוהב אותך כל כך עד שאינני מסוגל לחיות עוד יום
אחד בלעדייך. אני עשוי להרוג את עצמי בקרוב. אין זה קשור אלייך
ישירות, אם כי הדבר שווה אזכור, לא נעים להודות. את חושבת שזה
מעט מצחיק. אינך מוצאת פיסות גדולות של שפיות בדברים שאינני
אומר לך, שלא אומר לך לעולם. את מוצאת שזה משעשע, מכמיר לב
במידה. את מחשיבה אותי לאדם מצחיק. את איומיי הלא מכוונים
באובדנות, את שגיאותיי הברורות לך הרבה בטרם אני שוגה אותן.
אינך מרוצה ממני לא פחות משאני אינני מרוצה ממך. יש לנו הרבה
במשותף. אין לנו דבר אחד במשותף. עדיף כך, שנינו בטוחים כך,
אין לנו סכנה מוחשית כך, לפחות לא כזאת שעלינו לדאוג לגביה.
את אוהבת אותי עד הקזה בדרכך השגויה, הלא יודעת, השולטת בי
מרחוק ככלבלב מכשכש מורעב. אני נהנה מפירות הדיכוי שלי ביחסינו
כאילו היו מעלות ראויות. אני שבוי בתוך גבר שעיר המנסה לקמט את
פרצופי עד שלא תכירי אותו. אני מפוחד. עצמים גדולים מושכים את
תשומת לבי הרבה יותר כעת. עיניי, כשהן פוגשות דבר מה מוזהב,
אדמוני, או כחלחל, הופכות למלכודות נוראיות שאני טומן לעצמי
בהיסח דעת, במנוחה נכונה. אין לך ציפייה אחת ממני. היטב את
מכירה, את מקומך הזר, הלא יעיל, שייכלה ממילא. אינך רואה ללא
משקפייך. אין לך משקפיים. את מאמצת את עינייך בתנועה גולמנית
בחודשים האחרונים כדי שתוכלי לראות דבר מה, ואינך מודה בכך.
שמיעתך נחלשת. את נחירותיי אוזנייך כבר קולטות בעוצמה מוחלשת,
כמעט לא מבחינה, פקידותית.
עלייך לתת לי לנהוג בך כך, בדיוק כך. עליי לתת לעצמי לנהוג בך,
בעצמי, כך. בדיוק. אחר הכול אני ילד זעיר, פג מגודל שהואבס
והאביס, קלחת לא יעילה של תכונות אישיות מפוקפקות, נהדרות
ואיומות. התנאים הטבעיים המתהווים בשעה זאת הם אותם תנאים
ייחודיים להם ייחלנו זמן רב, להם אין לנו ברירה אלא לצפות
בקוצר רוח. עלינו להתאזר עוד מעט ואז יותר לנו לפרוץ את מחסום
הפה שלנו וללקק מעט סוכר מידי המאלף האוחז בשוט. אנחנו נשארים
כאן לעת עתה, חבושים תחבושות טריות בכלובים מרווחים יחסית,
מלוטפים מעת לעת, שקטים ונינוחים מרבית הזמן. הדבר הראשון
שעלינו לעשותו הוא להפחית בכמויות המזון שאנו אוכלים. הפחתה
מהירה בכמויות החומרים המוכנסים לגופנו תקטין משמעותית את כמות
הפסולת הגופנית שתיקווה בנו בכל מקרה. אין זה משנה באמת.
עלייך למצוא את הדרך הנכונה להעריץ אותי בה בלי שאנחה אותך.
עלייך לגלות לבדך מהן סך כל הדרכים לאהוב אותי אהבה עיוורת,
חמה ומועילה, שתטנף אותך בסופו של דבר, שבסופה בכל מקרה אעזוב
אותך לנפשך, חבולה ומקרטעת. עלייך לארוז את חפצייך ולהמתין עד
שאחליט באמת לסיים את יחסינו. מרגע שאחליט עומדת לרשותך תקופת
זמן מוגבלת, חד פעמית, בה את מורשית להשתעשע במחשבה שיום אחד
אני עשוי לחזור לתמיד לחייך. אין אני אחראי לתוצאות ההרסניות
שיכולות להיות למעשה מסוג זה לגבייך. עליי להגן על האינטרסים
הצרים שלי, זאת את ודאי יודעת. אינך מבינה את זה. היית רוצה
לאחוז אותי קרוב בצווארי, בחולצתי הרטובה, ולהוציא ממני תשובה
סופית שתניח את דעתך, יהיה אשר יהיה. אינך נוטה להעריך את עצמך
יותר ממה שהיית רוצה שאעריך אותך אני.
יש לך מעלות רבות. מרבית תכונות האופי שלך עדיפות על המנגנונים
הפשוטים והמוזנחים שלי, אותם אני מטפח בחיבה מיואשת, פוקעת,
צמיגית. גבי מגרד, שיניי מרקיבות, עורי מצהיב, בטני מתנפחת כל
העת. נשימה מהירה משתלטת על כלי הנשיפה הגופניים שלי תוך
יומיים ומניסה ממני כל איזון גופני. גופי מתחנן שיניחו לו,
למרות שידוע שהדברים המתרחשים בתוכי הם בלתי נמנעים, הכרחיים
במידה ויש לי עניין בהישארות נוספת כאן, לצדך, הרחק ממך. מאמך
ירשת את החיבה לשפות ואת חיתוך הדיבור. מאביך נטלת את השתיקה
המעטה שאת מסוגלת לה ואת יכולת ההדחקה המפורסמת שלו, שעלתה לו
בנישואיו לאמך, ביחסיו אתך ועם אחיותייך, באהבתו השבטית לנכדו,
בנה של אחותך הצעירה. את מתקרבת לגיל בו כל נסיון מצדך להביא
צאצאים ייראה חתרני ובלתי מתחשב. לא ייסלחו לך על כך, בזה את
יכולה להיות בטוחה.
עורך מתוח עדיין. שיפולי בטנך, צווארך, גבך, עדיין נראים נהדר.
ריח הגוף שלך משתנה. ניחוח מורגש של בלאי מהודר מעטר את
פטמותייך, המלוקקות כעת פחות מבעבר. גברים רבים מעוניינים
למצוא את עצמם במיטתך, כל אחד מהם מסיבותיו הנלוזות, המסוכנות
לך. הסדר הפרישה שלך גרוע משל אמך, משל אביך, משל אחותך
הצעירה. בדרך כלשהיא, הצלחת למלכד את חייך בצורה מושלמת מבלי
שתרצי בכך. אינך חלשה, את מסוגלת לדאוג לעצמך ותאונה אקזוטית
בה תושארי לבדך ביער מסוכן רק תיטיב עמך. שנתך מופרעת בערך פעם
בשלושה ארבעה לילול. פעמים רבות את שבה מעבודתך הקשה אל דירתך
הזעירה, המתאימה בדיוק למימדייך, וישנה שינה ארוכה, מורעבת,
ממנה את קמה עצובה יותר משהיית. פעמים רבות את ממשיכה לישון עד
בוקר המחרת, רק כדי לקום בו ולגלות שדבר לא השתנה. אין זה
מפתיע אותך. כך היו הדברים תמיד. סביר להניח שכך יסתיימו
מבחינתך. חבל.
בעל הבית שלך מנסה לסחוט ממך כספים נוספים, פרט לדמי השכירות
המוגזמים, היהודיים, שהוא גובה ממך. עולה בידיו להוציא ממך כל
סכום העולה על דעתו, בתום מאבק עיקש ונעים סבר מצדך. בסופו של
דבר את מודה שהוא נוכל ומבקשת מקרוב משפחתך להתמודד אתו. הוא
מוכה נמרצות ומוזהר להתרחק ממך, להניח לך לנפשך. אין הוא מטריד
אותך עוד. קנית לעצמך פיסת שלווה ארעית. בעוד כמה חודשים יושלם
ניצחונו הסופי עלייך, על משפחתך, על העולם כולו, כשיאושרו
תכניות הבנייה המפלצתיות שהוא מייעד לבית המגורים הישן, החביב,
בו את גרה כעת. המחשבה לפתות אותו כדי לזכות בפרוסת עוגה דקה
ויבשה לא חולפת בראשך אפילו פעם אחת. אפשר לזקוף עובדה זאת
לזכותך, או לחובתך. אפשר לא להתייחס אליה כלל.
לעולם אל תודי בפני קרובי משפחתך עד כמה את מאוכזבת מן החיים.
אין הם צריכים לדעת. גם אם יידעו מה בדיוק את מרגישה כלפי
הישגייך המצומצמים, אילו שאיפות היו לך לגבי עצמך, לגביהם, לא
יוכלו לעשות דבר למענך. כך מתנהלים הדברים שנים ארוכות, ואין
לך סיכוי של ממש לשנות את מהלכם, זאת את יודעת היטב, גם בלי
שייאמר לך. את מוחזקת בכריעה בשיערך הקלוע לשתי צמות ארוכות
בידי יותר מאדם אחד. אינך יכולה להסתובב ולהביט בפני האוחזים
בך. זהו הסיוט הנורא ביותר שיכול היה להיברא עבורך. עתידים
להיברא לך סיוטים נוראים הרבה יותר, במידה ותחליטי להאריך
חיים. חייך ניתנו לך במתנה, ועלייך לשמור עליהם כאילו הם
עלולים להסתיים בכל רגע. תפשי את היום, אחזי בו בידיים כושלות,
הרגישי את חומו, את האפשרויות הגלומות בו, ואז שחררי אותו
מאחיזתך. הניחי לכל הדברים הטובים ההם לחמוק מידייך כפי שאת
רגילה לעשות. הרגעי. הכול בסדר. אין ייאוש בעולם.
בשלי לעצמך את ארוחותייך מתוך כוונה גדולה. הקפידי לאכול לאט,
מעט, לבדך. אין זה הכרחי שכל המנות יערבו לך באותה מידה. רופא
המעיים שלך מרוצה, כמו גם רופא הנשים שלך, שמחמיא לך בעקביות
מעוררת דאגה על תפקודך המיטבי. הוא מעוניין לנצל את גופך
הבריא, ואיננו טורח להסתיר את משאלתו הסמויה ממך. וותרי עליו.
המתיני לי. בקרוב אחלים ממחלת הדיבור שלי ואוכל לשוב לחיות
אתך, שותק מתמיד, מסוגף עוד יותר משהייתי, לא קשוב ומפרפר.
לעולם לא תרצי לעזוב אותי. בסופו של דבר, אעזוב אותך שוב, כמה
פעמים שיידרש ממני, עד שיובנו לך כל המבנים החשוכים, הממיתים,
של יחסינו. הטילי ספק בדבריי, הגם שהם נכונים לגמרי כעת, דווקא
כעת. שבי בכורסת הנצרים הישנה במרפסת דירתך הזמנית ושתי
לשוכרה. עשני מריחואנה, טלי כדורי הרגעה, עדיף בדבש. אחלי
לעצמך איחול אחד קבוע, בלתי מתחלף, חפשי לעצמך גבר טוב ממני
והתייאשי. מצאי אותו אחרי שכבר תתייאשי לחלוטין. ממשי את זכותך
הגליטימית לחיי זוגיות מאושרים הרחק ממני, כמה שיותר רחוק.
שמחי בחלקך. שטפי את גופך.
צאי מן המקלחת עטופה מגבת חדשה, יבשה לגמרי. הניחי לאיש המיועד
לך לחבוק אותך. אמרי לו את כל אותם דברים שהנחת שלא תאמרי עוד.
סנוורי אותו. הסתנוורי בעצמך מכוח עצמך. זוהי תחבולה נבזית
במיוחד. כך היו הדברים תמיד. כך יהיו עוד זמן רב. הילחמי בזה.
וותרי מראש. היוועצי במי שאת רק יכולה. החליטי בעצמך. אל תאמרי
לי שלום כשתראי אותי ממתין מחוץ לביתך, בעוד כמה שנים, מוכה,
זב, איום ובלתי אפשרי. הביטי בי פעם אחת אחרונה וותרי עליי.
היכנסי חזרה אל חלל הבית שלך, חבקי את בתך הקטנה, חממי את
שאריות ארוחת הערב, וערכי את השולחן. שבי. אכלי. עצמי את
עינייך. לא עוד.
|