נראה לי שהייתי מפתחת מחשבות סכיזופרניות בתור ילדה קטנה...
הייתי מסוגלת לעמוד שעות מול הבבואה שלי במראה ולתהות למה אני
זאת אני ומה אם אני זאת לא אני, אלא מישהי אחרת, למה אמא שלי
זאת אמא שלי ואיך החיים שלי היו נראים אם הייתי מישהו, מישהי
או משהו אחר. שאלות של קיום, נשמה ואמונה, מאוד מהותיות...
שהדאיגו אותי מאוד, יותר מידי.
ובימים האחרונים הלילות נעשים מלאים מאוד... זה כבר הגיע למצב
שהשאלתי מאמא שלי טבעת מבורכת, שפסוקים קדושים חרוטים עליה,
לישון איתה וספר תהילים קטן לשים מתחת לכרית. כי החלומות נעשים
יותר ויותר משמעותיים, סוחטים, אבל עם זאת מאוד מעורפלים.
וסרטי אימה שראיתי לא מזמן ('פולטרגייטס2', 'קנדימן'
ו'הצלצול') ועוד אחד מאתמול ('השדים של אמילי' - סרט הומאז'
ל'מגרש השדים' ולסטיגמטה, שמבוסס על אירועים אמיתיים) לא ממש
הועילו ללילות שלי.
להיפך, הם הפכו אותם בחזרה ללילות הילדות שלי, לזמן המאוחר הזה
בלילה בו אני מאמינה בהכל... שכל פיקציה, יצור ושד שראיתי
בסיוטים על המרקע או בשינה קיימים בו, הזמן בו הדרך אל
השירותים נראית בלתי אפשרית, כי המסדרון מחוץ לחדר שלי מתארך
שוב וחוזר להיות היער האפל שהיה כשהייתי קטנה, בו עיני הדמויות
שבתמונות זזות ונועצות בי את מבטן, בו, בדיוק בו, מתחדדת
השמיעה שלי (שלפי הבדיקות האחרונות, בהן ניכרת ירידה בתפקודה,
היא לא כזאת טובה...) ואני יכולה להבחין בחומרה ברוח הגורמת
לעלים באדנית לרשרש, בו האישונים שלי מקפצים לכל עבר, משהייתי
בטריפ סמים מטורף, והמבט שלי מתרוצץ מפינה לפינה, שאספיק לראות
הכל לפני שמשהו יקפוץ עלי! שאספיק לסרוק את השטח, שהוא נקי!
שאהיה מוכנה לכל עימות שהוא והישות האימתנית שמחכה לתקוף אותי
לא תפתיע אותי מאחור! בו אני ככה קטנה והבית ככה שחור ואפל
ורק התמונות המרצדות על המרקע מאירות אותו בניאון כחול
ומעורפל! בו אני הדמות הראשית בסרט האימה הזוועתי הזה שהרוצח
המגואל שמשחק בו הוא הכלום, הוא הפחד עצמו, הוא הפאניקה,
החרדה, הפרנויה, ה... מה שלא תקראי לו!!! בו נעלם לי הקול
ואפילו לאמא אני לא יכולה לקרוא! בו הגרון שלי חנוק, הגוף ננעל
במקום וכל השרירים קפוצים! בו לא משנה מה אעשה, תמיד יהיה משהו
או מישהו מאחורי הגב שלי, מאחורי הדלת ומאחורי וילון האמבטיה,
בתוך הארון, באפלה המוחלטת של חדר ההורים ומתחת למיטה שלהם!

את צודקת, מרלין, באמת נולדתי לעולם שגדול עלי בכמה מימדים...