אני שונאת בליינד דייטים.

מה את אמורה לענות כששואלים אותך שאלה מוזרה כמו: "ספרי לי קצת
על עצמך. מה את אוהבת לעשות, לשתות? את מי את אוהבת יותר, את
אבא או את אמא?"
ישבנו בבית קפה שכונתי קטן, ומגדיאל הפנה אלי את עיניו הירוקות
כמי שבאמת רוצה לדעת, אבל איך יתכן שלא ידע? הוא קרא את התיק
שלי, לא?

החלטתי לענות לו תשובה כנה.
"מבין האבות, את אבא יואב, הביולוגי שלי. כי," וכאן מניתי על
האצבעות "אבא עידן, השני שלי, העדיף את תומר אחי. ואבא רון
הרביץ לאמא, ואת אבא שאול פשוט לא הכרתי מספיק. מבין האמהות,
כנראה את אמא מיכאלה, שלקחה אותי לגלוש בשלג על שקיות פלסטיק.
אבל גם את אמא סיוון, ואמא רעות, הביולוגית שלי, די אהבתי."

מגדיאל ישב מולי בפה פעור. "את זיגזגית מלידה?" שאל, ואז,
נרעש, מיהר להוסיף בקול מלא סקרנות "כנראה לא קראתי את התיק
שלך בעיון. ספרי לי."

שאלה שוברת קרח, ללא ספק.

סיפרתי לו שנולדתי בצפת, בעיר בה התפתחה קהילת הזיגזג, ועל
ילדותי המאושרת. בשנים בהן שליש מילדי ישראל היו על סף רעב -
אני חייתי במקום בטוח, מגן ומטפח. סיפרתי על הפרידה מאבי
הביולוגי, אבא יואב, פרידה שאני זוכרת מסיפורים בלבד. הייתי בת
שלוש. אמא סיפרה לי שהייתה צריכה לשחרר את צווארו מידי הקטנות
שאחזו בו, אצבע אחר אצבע. למרות זאת, את אבי השני, אבא עידן,
קיבלתי בקלות יחסית. אולי משום שהיו דומים, עד כדי כך שבתמונות
מהגיל ההוא אני מתקשה להבחין ביניהם, שניהם קירחים מזוקנים
וממושקפים, ושניהם אהבו להרכיב אותי על הכתפים.

סיפרתי למגדיאל גם על הפרידה מאבא עידן, שלא הצטערתי עליה, לא
באמת. לקראת הסוף, אבא עידן כבר לא הרכיב אותי על הכתפיים
לעתים קרובות, אמר שאני גדולה וכבדה מדי, ואמא הייתה עסוקה עם
תומר הקטן. בשנתנו האחרונה יחד, אני זוכרת את אמא ואת אבא עידן
כל הזמן עם תומר אחי, ואני לבד. במובן מסויים שמחתי שאני ואמא
עוברות לאבא אחר, ותומר נשאר עם אבא עידן.

מגדיאל גירד את צד אפו הימני, ואז הוסיף ושאל איך מסבירים
לילדים את הדפוס הזה, ואני אמרתי שילדים מקבלים באופן טבעי
הכל, וסיפרתי איך בכיתה אלף, בהכתבה, כבר ידעתי לצטט את
העיקרים:
- קהילת הזיגזג נוסדה במטרה להתמודד עם הרעב.
- פעם בארבע שנים, אמא תכרות ברית עם גבר אחר, ואני אקבל אבא
חדש, ואילו אבא ימצא אשה אחרת, שתהיה לי אמא חדשה.
- החל מגיל שמונה, אוכל להחליט בעצמי עם מי מבין כל הורי אני
בוחרת לחיות.

רק בתיכון התחילו לדבר איתנו בצורה יותר בוגרת, על הנסיבות
ההיסטוריות והכלכליות, שגרמו לייסוד קהילת הזיגזג. המניע
העיקרי היה נסיון התמודדות עם משברי הרעב בתחילת המאה. מחירי
המזון האמירו, הרחובות הרגישו פחות בטוחים, ואזרחים התחילו
לחשוב על הדרך הטובה ביותר להבטיח עתיד לילדיהם. היו כאלו
שבחרו לא להביא לעולם כה מסוכן ילדים, היו שריצפו בתיהם
בתעודות ביטוח מפני כל אסון אפשרי, והיו שהזדגזגו.

המורים הזכירו, שבעוד שמספר המתגרשים בכלל האוכלוסיה הגיע
לשליש, קהילת הזיגזג התגאתה בגירושין נדירים, עד שני אחוזים
מהזוגות. מחקרים נימקו זאת בכך שבעולם 'שבחוץ' גרם הביטוי
'לעולם ועד' לבהלה נוראית אצל המתחתנים ולשאיפה למצוא את בן
הזוג המושלם, ולא להסתפק בטוב הקיים. בין הזיגזגים היה ברור
שהברית נכרתת לזמן מוגבל, ולכן היחסים בין בני הזוג פחות
לחוצים, ובעלי סיכויי שרידה גבוהים יותר. הזיגזגים נטו לחפש
דרכים איך לגרום לברית לעבוד, ופחות לחפש סיבות למה אינה יכולה
להתקיים.

מעבר לזה, בעוד שבעולם 'שבחוץ' בני זוג שנשארו נאמנים היו
נתונים תחת שחיקה מתמדת, ודרישה לרענן את היחסים ביניהם כדי
לשמור על הגחלת, בקהילה שלנו ההתחדשות הייתה חלק אינטגרלי
ממבנה הזוגיות. וכדי לשפר את סיכויי הילדים, התחייבו ההורים
לאמץ את ילדיהם של בני בריתם. העובדה שהאחריות על שלום הילדים
התפצלה בין מספר בוגרים גדול יחסית, אך לא גדול מדי, גרמה לכך
שאפילו אם היו ביניהם הורים פחות טובים, נטו הילדים להשאר אצל
ההורים הטובים יותר, ללא מריבות בין אפוטרופוסים.

מגדיאל הקשיב בעניין לתיאור הרציני שלי תוך שהוא משחק בשיערו
השחור בצורה מסיחת דעת ביותר, ואמר שזו הסיבה שהוא עצמו בחר
להצטרף לקהילה, אבל הוא עדיין לא משוכנע לחלוטין בנכונות
המעשה. ואז, מפתיע בכנותו, שאל אם שמעתי על מקרים בהם הקשר לא
מצליח, ומה קורה אז.

הסתבכתי עם התגובה, זו לא הייתה שאלה מתאימה לפגישה ראשונה,
ואולי בעצם היה זה אך הגיוני, כיוון שמגדיאל היה נשוי בעבר.
ואז סיפרתי לו על רון. רון היה אבי השלישי, ותיעבתי אותו בכל
לבי. אולי בגלל שהיה מכוער, אולי בגלל שהרביץ לאמא. אמרתי לאמא
שאנחנו צריכות לברוח ממנו, להסתתר במערה בהר כנען, אבל היא
סירבה. אמא הייתה בהריון שוב, ולא היה לה כוח להתעקש.

"עזבי, נעמה." אמרה לי "זה עניין זמני. עוד שלוש שנים, והוא לא
יהיה איתנו. לא צריך להתרגש מקצת מחסור וקשיים, זה רק יחזק
אותנו. ואני מבטיחה לך שבפעם הבאה, אבחר טוב ממנו."

אבל לא האמנתי לה. ולכן ביום הולדתי השמיני בחרתי לגור עם אבא
יואב, שכרת ברית עם מיכאלה, האשה היפה ביותר שראיתי מימי. אני
הייתי בתה הראשונה, וכיוון שמעולם לא נולדו לה ילדים משלה, היא
אימצה אותי יותר מכל אמא אחרת, לפניה ואחריה. אני ואמא מיכאלה
הפכנו להיות בלתי נפרדות. אלו היו שלוש שנים מאושרות להפליא.
אמא מיכאלה לימדה אותי לעמוד על הידיים, אני לקחתי אותה לקטוף
חמציצים בשדות הבור שעל ההר, ובימי שישי ירדנו לרובע האומנים
להקשיב לכליזמרים.

כשהגיע זמנה של אמא מיכאלה לומר לנו שלום, הייתי בת אחת עשרה,
והיא שיתפה אותי בתהליך מציאת בן זוגה החדש. עברנו על התמונות,
קראנו את כרטיסי המועמדים, ואפילו הלכתי איתה לבקר חלק מהם. כך
חוויתי לראשונה את תהליך הבחירה הרציונלי ונעים ההליכות שעמד
ביסוד חילופי הבריתות בקהילה. איש לא היה מחוייב לכרות ברית
חדשה בתום הקודמת, אבל זה היה מתבקש, ולו מהסיבה הארצית שקשה
לגדל ילדים לבד וקשה להרדם לבד במיטה.

כל אותו אחר הצהרים דיברנו, מגדיאל ואני, שותים קפה בלי סוף,
ובסופו של הערב כבר הייתי מאוהבת.

שמחתי שלא אצטרך לבלות ימים ארוכים בפגישות עקרות. התיק שלו
היה הראשון שלכד את עיני, בתום עיון ממושך בתיקי מועמדים,
עיסוק שגרם לי לכאבי ראש ולעיניים שורפות, ובעיקר לחוסר בטחון
מי האיש שאני צריכה לבחור לי. מיד כשראיתי אותו, רציתי להפגש
איתו.

ואחרי הפגישה הזו, ידעתי שמצאתי. עוד באותו הלילה הלכתי לספר
לאמא מיכאלה.

לא סיפרתי למגדיאל, אבל מיכאלה הייתה האמא היחידה שנשארה איתי
בקשר במשך שלוש שנות הגירוש מן הקהילה, בין סיום התיכון ועד
שמלאו לי עשרים ואחת. וזאת, בניגוד לכללי הקהילה, שקבעו שכל
מצטרף בוגר חייב להגיע אליה מרצונו המלא ותוך קבלה של חוקי
הקהילה, ולכן יש לנתק את הבוגרים הצעירים למשך שלוש שנים
ממשפחותיהם, ולאפשר להם לטעום מן הפרי האסור.

לפני שיצאתי לעיר הגדולה אמא מיכאלה באה להפרד. "ילדה שלי. כמה
גדלת." אמרה וחיבקה אותי בעוצמה אל חזה, נותנת לי להרגיש שוב
כמו ילדה קטנה, אולי בפעם האחרונה. "הייתי רוצה לתת לך יותר,
אבל זה כל מה שאני יכולה. אני מאמינה שתסתדרי, את מוכשרת,
יצירתית, ואהובה כל כך, את תעמדי בחיים בחוץ. ואל תשכחי לחזור
אלינו בעוד שלוש שנים." אמרה, והפקידה בידי מעטפה עבה עם
מזומנים, ואחר כך לחשה ישירות אל אזני "את לא מנודה מהחיים
שלי. את לא מגורשת מהלב שלי. אם תרצי לראות אותי או להעזר
בי, אם תזדקקי לחיבוק, תרימי אלי טלפון ואני אגיע, לכל מקום
שתבקשי."

בעיר הגדולה הסתערתי על הפרי האסור, ליקקתי נגסתי טעמתי ובלעתי
כפי יכולתי בשלוש השנים האלו. היה לי ברור שבסופו של דבר אחזור
לצפת, אל הבית והקהילה, אבל זה היה חופש גדול של תענוגות.
גיליתי את העונג שבסקס, את תחושת העוצמה של הכסף, אמנם לא
הרבה, אבל כולו שלי. השתכרתי מעצמאותי החדשה, ואהבתי את
מיכאלה, ששמרה איתי על קשר, למרות האיסור.

מיכאלה הייתה באה לבקר פעם בשבועיים, ואיתה ממולאים, פשטידות
ומעדנים בטעם של בית. כשישבנו לסעוד, החלפנו סיפורים. אני
סיפרתי על החברים החדשים של השבוע, ומיכאלה סיפרה על בן זוגה
הנוכחי, יחזקאל, שנהג ללבוש את בגדיה כשהייתה משאירה את דלתות
הארון פתוחות.

"הוא לא מזיק, יחזקאל. ונחמד לראות שעוד מישהו נהנה משמלות
הערב המגונדרות שלי." אמרה לי פעם, ושתינו צחקנו. "בקרוב,
יעברו להן ארבע השנים המשותפות שלנו, ויש לי תחושה שהפעם יתמזל
מזלי." המתיקה סוד.

בתום שלוש שנים בעיר הגדולה חזרתי לצפת, מנוסה, מבוגרת,
ומפוקחת יותר. למדתי לשקר ולמדתי להזהר. אבל עדיין חיפשתי את
הטוב והצודק שבאדם, וייחלתי למצוא אותם בקהילה שבה גדלתי.

התקבלתי בזרועות פתוחות, ובפנים נרגשות. עברתי מבחני התאמה
ומבדקים רפואיים, למרות שכנראה היו מוכנים לוותר לי, הלא אני
אחת משלנו. חשתי גאווה על שנוהלי ההתקשרות נותרו נוקשים גם
כשמדובר בבת הקהילה, זה תרם לבטחוני שחברי הקהילה עוברים סינון
לניכוש העשבים השוטים. לבסוף חתמתי על החוזה בו אישרתי את
מחויבותי לעיקרי הקהילה. שוב הייתי חלק משלם, ושוב היה לי בית.


נותר לי לבחור עזר כנגדי. ואחרי חמישה ימי מחקר בקורות החיים
הממוחשבות של חברי הקהילה, גיליתי את מגדיאל, מצטרף חדש
לקהילה, אב לילד בן שנתיים, מנישואים סטנדרטיים בעולם 'שבחוץ'.
קבעתי איתו פגישה, בליינד-דייט. פגישה שנגמרה באופן כל כך
מוצלח, שחשתי צורך עז לספר לשתף את אמא מיכאלה.

הגעתי לבית שלה, נרגשת, ושם פגשתי לראשונה את בן זוגה הנוכחי,
סגל, ושמחתי להווכח שהוא נחמד מאד. ידעתי שמגיע למיכאלה רק
טוב. מיכאלה הייתה אז בת שלושים ושתים, ואילו סגל נראה בשנות
הששים לחייו. בסיום ארוחת הערב, עם ההסבה לקינוח בסלון, סגל
נרדם.

"מיכאלה, אני חושבת שהתאהבתי. פגשתי את האיש הכי מדהים בעולם,"
אמרתי לה, "הוא מקסים, וסקסי, וחתיך, ואינטיליגנטי. ו..."
מיכאלה היסתה אותי, הצביעה על סגל הישן, ואז לקחה אותי בידי
והובילה אותי לחדר השינה, שם סגרה את הדלת.

"עכשיו אפשר לדבר. ספרי לי על החתיך שלך." חייכה אלי. הסתכלתי
ימינה ושמאלה. מעולם לא הייתי בחדר הזה, מיכאלה עברה לגור כאן
כמה שנים אחרי שנפרדה מאבא יואב, ואת פני תמיד קידמה בסלון.
"איך בחרת את סגל? לא מפריע לך שהוא כל כך. כל כך זקן?" שאלתי,
מנמיכה את קולי לכדי לחישה כשהגיתי את המלה האחרונה, לבל אפגע
בו, לבל אפגע בה.

"אני וסגל חברים טובים. הוא משעשע אותי ואני משעשעת אותו.
במיטה," וכאן החוותה בניד ראש על המיטה עליה ישבנו "אין לנו
התאמה כל כך גבוהה, אבל זו בעייה שקל לפתור. במקום בו יש אהבה,
אפשר למצוא דרך, אפילו בקהילה שלנו." וכאן הפכו עיניה לוהטות,
והרגשתי את חומן על עיניי, ואז ירד מבטה אל שפתיי, והן
התייבשו, הייתי מוכרחה להעביר את הלשון עליהן, ולנשום עמוק
יותר.

"נעמה, כבר מזמן רציתי להגיד לך." המשיכה מיכאלה, אחרי נשימה
ארוכה, ולקחה את כף ידי בכף ידה.

משכתי ידי כנשוכת נחש, וקפצתי מהמיטה. לא ידעתי. אולי הייתי
צריכה לנחש, אבל איך יכולתי? אמנם הייתה מבוגרת ממני רק בעשר
שנים, אבל היא תמיד הייתה אמא מיכאלה. מעולם לא מיכאלה -אשה.
"אני מוכרחה ללכת." פלטתי, והסתובבתי לצאת משם.

"אל תלכי. בבקשה. אני מצטערת. טעיתי." הלהט השורף בעיניה של
מיכאלה התמתן. היא התרחקה ממני, נתנה לי מרחב נשימה, ואז נשמה
עמוקות ואמרה "זה טוב שהוא מוצא חן בעיניך, החתיך שלך. אבל
חשוב שתבחרי בן זוג שיהיה לך חבר טוב, ושיהיה לילדים שלכם אבא
טוב. אל תדאגי בקשר לאהבה, אם תבוא או אם לאו, תלמדי לחיות עם
זה." ואז הוסיפה, "אולי אפילו מוטב שלא לאהוב יותר מדי את בן
זוגך, ותחשבי על זה."

אבל אני סירבתי להקשיב לה, וסירבתי לחשוב. כף ידי עדיין צרבה
ממגעה, ונפשי צרבה מהפגיעה באמון. יצאתי משם אל הלילה, ושוטטתי
בין סמטאות העיר העתיקה. עד שעלה השחר הבנתי, שהלילה איבדתי
אחת מהאמהות שלי, ושלעולם לא אחפש אותה עוד. בבוקר התקשרתי
למגדיאל, וקבענו זמן לכריתת הברית.

שבועיים מאוחר יותר, נפגשנו במשרדי הקהילה, וחתמנו על הברית.
מהצד שלי הגיעו כל ההורים שלי, חוץ ממיכאלה. מהצד שלו הגיעו
חברים, וכמובן גם ערן בנו בלווית אמו.

מגדיאל היה לי לבית חדש. הוא קורץ מהחומר ממנו עשויים צדיקים.
מעולם לא התרגז, תמיד עטה חיוך על פניו, ומשפתיו לא מש הביטוי:
גם זו לטובה. לפעמים התרגזתי עליו, על היכולת להכיל את כל אי
הצדק שבעולם, ולקבל אותו כפשוטו, כילד, אבל מגדיאל ידע לפרק
אותי מכעסי בחיבוקו. למגע הידיים שלו על עורפי הייתה השפעה
קסומה, והחזה שלו כשטמנתי בו את ראשי היה חם ומנחם. אהבתי
אותו.

מגדיאל היה כל מה שיכולתי לבקש בגבר: הוא היה נעים הליכות, אבא
נפלא, ומאהב יצירתי ומתחשב. הייתי שוכבת לצידו בלילות, אחרי
שעשינו אהבה, מסתכלת על אור הירח הנח על ירכיו ועל מטווה
השרירים בזרועותיו, ועוצרת את עצמי לבל אגע בפלא הזה ששמו
מגדיאל, לבל אעירנו שוב.

ערן, בני החדש, היה ילד מדהים. בגיל שנתיים כבר ידע לשיר
ולפטפט, ועושר העולם שלו הקסים אותי שוב ושוב. החששות שלי
מלהפוך לאם התבדו. מגדיאל עזר ותמך, וערן היה ילד כל כך נפלא,
שנכנסתי לתפקיד כאילו הייתי אמא מאז ומעולם.

על המרפסת הקטנה שלנו, שצפתה אל קריית האמנים בעיר העתיקה,
היינו יושבים בשעות הערב ושרים בשלושה קולות. בשבתות היינו
יוצאים לטיולים בין סמטאות העיר העתיקה, פוסעים באיטיות יד
ביד, כשערן מתרוצץ לפנינו ומאחורינו, מביא בפנינו עדויות
ליופיה של הבריאה: אבנים צבעוניות, פיסות מתכת נוצצות,
חיפושית. עיני הילד שלו עזרו לי לראות את צפת מחדש, ולהתאהב בה
שנית.

שנה לאחר כריתת הברית בינינו נולדה סיגל, בתנו היפהפיה,
ושנתיים מאוחר יותר נולד עמית המקסים. החיים לא היו קלים עם
שלושה פעוטות בבית, אבל הבית הרגיש חם ואוהב, והעייפות
האינסופית רק העידה על כך שאנו חיים זה עם זו. גם זה היה
לטובה.

מגדיאל התחיל ללכת לשיעורי קבלה, והיה מצטט לי את הזוהר, ראשו
נתון באחת הספירות. הוא דיבר על השכינה ועיניו נצצו, ואז עשה
איתי אהבה ביראת קודש, כאילו הייתי אלה, או קדושה. ידעתי שנוצר
בינינו חיבור מיסטי, מעבר לאדם, מעבר לזמן.

ואז הגיעה השנה הרביעית שלנו יחד, וחרדותי גאו פתאום. לקחתי את
מגדיאל לסשנים ליליים שנראו כאילו הם לקוחים מסרטים
פורנוגרפיים, הצהרתי בפניו על אהבתי שוב ושוב, אבל זה לא הספיק
כדי להרגיע את חששותי. מגדיאל כמו הלך והתרחק ממני, הלך והתכנס
בתוך שריון, חוצץ עצמו ממני באופן שהכאיב לי פיזית ונפשית.

ואכן, לקראת סוף השנה הרביעית שלנו יחד, ראיתי את התגשמות
חרדותי בדמות פגישה ביומנו. במשך שבוע נמנעתי מלדבר, כדי שלא
אצטרך להודות בכך שהצצתי ביומנו, עד שלא יכולתי יותר, והצפתי
את הנושא.

"מגדיאל, אהוב שלי, לאן אתה הולך מחר?" שאלתי אותו בשעת ארוחת
הערב, ועצרתי את נשימתי, מקווה שטעיתי, כנגד כל הראיות. מגדיאל
החזיק בכפית שבה עזר לעמית להאכיל את עצמו, וכשהסתובב לענות
לי, מרח זה את עצמו ברסק הפירות שבצלוחית.

"קבעתי פגישה במרכז הקהילה." ענה לי מגדיאל, עיניו וידיו
עסוקות בנסיון לנקות את שדה הקרב מהפנים של עמית. "בעוד חודש
יגמר לנו החוזה. את רוצה לבוא איתי לשם? אולי נצא לבלות אחר
כך, ונשאיר את הילדים אצל אמא של ערן."

פי נותר פעור בתדהמה.
"איך אתה יכול להתייחס לעניין בכזה שוויון נפש? אני אוהבת
אותך." צעקתי מולו.
"גם אני אוהב אותך, נעמה." ענה "אבל הכל לטובה."

פתאום גאו בי כל הרגשות שנטמנו תחת מכסה בשבועות האחרונים,
התפרצתי עליו בצעקות מעורבות בבכי. אמרתי שאני אוהבת אותו,
שתמיד אוהב אותו, שנועדנו זה לזו, שלא יעלה על הדעת שהוא יפרד
ממני בעוד חודש, רק בגלל שנגמר החוזה בינינו, שיהיה פעם אחת
גבר ויעשה מעשה כנגד המצופה ממנו.

שלושת הילדים הסתכלו עלינו בחוסר הבנה. ערן התקרב אלי בזהירות,
חיבק אותי ושאל למה אני כועסת על אבא. ורק אז, כשהיו עיניו של
ערן לכודות בשלי, והפחד מפרפר בהן, הצלחתי להשתלט על עצמי
ולהרגע. לא שהנושא היה סגור, אבל צריך היה לדון בו בפורום יותר
מצומצם. סיימנו את ארוחת הערב, השכבנו את הילדים לישון
במיטותיהם, והמשכנו בדיון בדלת סגורה ובקולות שהפכו רמים יותר
ויותר, לפחות מצדי, ככל שנתקלתי בחומה בצורה.

מגדיאל חזר וטען בעקשנות שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה, ששנינו
חתמנו על חוזה ועלינו לקיימו, שעתידה של הקהילה כולה מותנה
באחריות ההדדית שבין חבריה, וזו תיתכן אך ורק עם קיומם של
שלושת העיקרים, שהבריתות הנכרתות הן אלו היוצרות את המארג
העדין ההופך אותנו לאחד.
"את יודעת את הכללים כמעט מהיום שנולדת. למה בחרת לחזור לקהילה
אם לא יכולת לעמוד בהם?"

למה באמת? למה?

באותו הערב ישן מגדיאל מחוץ לבית, בבוקר חזר כדי לסייע
בהתארגנויות הבוקר לפני הגן, ואז הלך. בכיתי כשחשבתי על פניו
של אישי מוארות באור המסך החיוור במרכז הקהילה, בוחן תמונות של
מועמדות ראויות. בכיתי כמעט כל היום, אבל בחלק העליון של הבטן
הצטברה לי החלטה: אני לא אוותר, אני אהפוך את העולם, ארעיד את
הסיפים, ואמצא דרך.

ביום המחרת הלכתי לבקר את מיכאלה, לראשונה מזה ארבע שנים. מאז
הערב ההוא אצלה בחדר השינה לא ראיתי אותה, וקיויתי שהיא תסכים
לעזור לי כאם, וכאשה שניסתה לתמרן בין הכללים, ולא תנטור לי על
הסירוב. מיכאלה נראתה כאילו קפצה עליה הזקנה, האור שתמיד היה
בעיניה נראה עמום מתמיד, וכששמעה את בקשתי שחו כתפיה עוד.

"את לא יודעת מה טוב לך, יקירתי." ניסתה לשכנע אותי, אבל
הסכימה בסופו של עניין לסייע.

מיטב חסכונותיה של אמא מיכאלה הושקעו בניתוחים פלסטיים, באיפור
ובביגוד מהודר שנועדו להקנות לי מראה חדש. נרשמתי שוב לקהילה,
הפעם בשם חדש. נטשתי את הזהות של נעמה בפח, בשקית פלסטיק
שהכילה את כל מסמכי הזיהוי שלי. הייתי משוכנעת שמגדיאל ישתף
פעולה, הלא הוא אוהב אותי יותר מכל.

אבל בפגישה עם מגדיאל, נטרפו כל קלפי, משזיהה אותי.
"את מטורפת." אמר בשניה הראשונה שראה אותי. "מה את מנסה לעשות?
לשנות סדרי עולם? קבלי את שנגזר עליך, והלא הכל לטובה." אמר
וקם מן השולחן בסערה.

למחרת קיבלתי צו הרחקה מהבית, וצו בית משפט המעיד שאיני כשירה
לגדל את ילדי, שנטשתי אותם, ולכן יילקחו ממני למשמורת אצל
אביהם. שבועיים לפני תום החוזה, נכנסנו, אני ומגדיאל, לחלוטין
בניגוד לרצוני, לסטטיסטיקת שני האחוזים מן הזיגזגים המפרקים את
הברית ביניהם.

עקבתי אחריו, ראיתי את האשה איתה יצר קשר, ולמדתי מתי צפוי
היום בו יכרתו את הברית ביניהם. ואז, נואשת וחסרת רחמים,
ניגשתי בשעת לילה מאוחרת לקבר האר"י, לשאת תפילה.

"אבא גדול וחנון. עשרה קבין של צדק ורחמים ירדו לעולם, ואף לא
אחד מהם נותר בצפת. אני ומגדיאל בנינו איחוד קדוש של אהבה,
הצלחנו ללקט רסיסים של שכינה מתוך הטומאה, למצוא אושר של אמת
בעולם השחור הזה, ועכשיו איך תתיר למגדיאל לנתץ את הכלים ולפזר
את רסיסי השכינה שוב? למד אותו לראות את הצדק והחוכמה, מבעד
למסך העיוורון שכופים עליו החוקים והמשפטים של הקהילה."

כל הלילה התפללתי, מקווה לכל דבר שיביא לביטול הגזרה, ולמשפט
צדק. ובבוקר נרדמתי שם, גוש אפרפר של חוסר אונים, על גבי מצבה
כחולה.

והבוקר עלה, אדום וקוצף. ובשעת שחרית של הכ"ד בטבת התשצח, 1
בינואר 2038, התחילה האדמה לרעוד. האדמה הזו, שנשאה עד כה בשקט
את כל העוולות, הפכה את פיה, והעיר הישנה חרבה עד היסוד. רק
בית העלמין העתיק נותר על תילו, והמצבה הכחולה הישנה של האר"י
נשארה קבועה על מקומה. תושבי צפת ששרדו את הרעש, וביניהם אף לא
אחד מבני משפחתי, נטשו את העיר שנענשה בידי שמים.

בדיוק מאתיים ואחת שנים לאחר הרעש הגדול של 1837, נותרו מצפת
כולה ומקהילת הזיגזג שרידים מועטים בלבד. יש האומרים שאצבע
אלוהים בעניין, ומונים מאתיים ואחת שנים מן הרעש הגדול, שהינם
בגימטריה " בצדק ה' ". יש אומרים שודאי הכל לטובה, וודאי תתגלה
לנו הסיבה בעתיד.

אני יודעת שאני רוצחת, שגרמתי את הכל במו ידי, כשהלכתי לבקש
צדק אלוהי, במקום לבקש רחמי שכינה. אדם שלם יותר היה משליך את
עצמו מראש צוק. אשה אמיצה יותר הייתה יורדת שאול תחתיות להציל
את אלו שגזרה את גורלם.

ואני?
מזגזגת בלילות בין כפרי הגליל, ואות מקועקע על מצחי, אני בוכה.