אני פה לא בשביל לספר לכם סיפור, בכל אופן לא סיפור כפי שאתם
רגילים אליו. אני פה כקול פנימי, קול שעובר בתוך כל אחד מאיתנו
לפעמים, ואני רוצה להעביר את הקול הפנימי הזה הלאה. אני
מתכוונת להעצים אותו, שיהיה גדול רחב ובעיקר כנה. אם על הדרך
תאספו לעצמכם סיפור שקראתם - מה טוב, אם לא - הזהרתי אתכם
מראש. אני פה בשביל עצמי, אני פה כי אני קול פנימי מרוסק.

אשוב להתחלה ואספר לכם את רגשותיי, ואולי תבינו אותי טוב יותר.
ההתחלה שלנו, כמו כל ההתחלות בעולם מתרחשת במקום פסטורלי שכל
האהבות בו יפות ומסתיימות בסוף טוב עם זוג שהולך יד ביד לעבר
השקיעה, רק שבסיפורי נוצר מצב בלתי שגרתי, במקום פסטורלי יצא
הכפר משגרתו כשאני גדלתי בו להיות בחורה עם קול פנימי לא
שגרתי.

מה זה אומר קול פנימי לא שיגרתי אתם תשאלו בוודאי, אז אני
אקדים תשובה לשאלה ואספר לכם שאני ניחנתי במתנה נהדרת, אך גם
מסוכנת. הלב שלי רחב, רחב יותר משל כל אדם, וכל דבר שקורה
סביבי נכנס ללבי, ואם הוא זורק חץ נעים, כמו התאהבות למשל -
אני מאוהבת פי עשר ומאושרת פי עשר, אך כך גם קורה עם החיצים
השליליים - מה שהביא אותי ללא מעט ייסורים וכאבים. לפני כשנה
החלטתי שאני אתנתק מהלב הרחב שלי, אקרע את הטבור שבינינו
ואתנתק מהסבל הרב שהוא גרם לי, אך לצערי גיליתי שזה לא פשוט
כפי שזה נשמע.

הלב שלי, כך גיליתי התמכר לכאב ובעוד אני מנסה לתת לעצמי חיים
מחדש, הלב שלי המשיך לזעוק עוד ועוד לכאב. כמו כלב מורעב
הרגשתי אותו צווח בכל גופי, מעוניין לקבל עוד ועוד מנשמתי,
רומס אותי, את הקול הקטן שמנסה לשמור על שפיות, על איזון.
התחלתי לשאול חברות מה עושים, איך נפטרים מלב שמרגיש יותר מדי.
כל אחת נתנה לי פתרון אחר, אך התשובה שחזרה על עצמה שוב ושוב -
למה להפטר? פשוט תלמדי לחיות עם זה וזהו, וכל פעם מחדש נאלצתי
להסביר שאני על הסבל רוצה לוותר.

עד שיום אחד הגיע הדו קרב, אני מותשת לחלוטין ממלחמות יום
יומיות עמדתי מול הלב שלי. את הדו קרב ארגן לי המצפון, כנראה
הוא לא יכול היה לסבול את המלחמה הפנימית ששוררת בתוך הגוף
שלי. הדו קרב היה דו קרב של מילים, הייתי צריכה לרצוח את הלב
שלי במילים, להסביר שאני לא מעוניינת בו כי הוא גורם לי יותר
מדי להרגיש ושאני לא אוהבת להרגיש, במיוחד לא את הכאב. צרחתי
עליו, קיללתי אותו, גידפתי - מה לא עשיתי? ולאט לאט הוא
התכווץ.

רק לדבר אחד לא שמתי לב, עם כל התכווצות של הלב, גם אני, הקול
הפנימי, התכווצתי; וכשהלב דעך אני נותרתי קטן וכבוי עיניים.
נפרדתי מהלב, נפרדתי מהכאב, אך מסתבר שנפרדתי גם מעצמי. האם זה
היה שווה את זה? אני לא יודע, אבל אני יודע שבלי קול פנימי כל
הרגשות כאן בפנים כבויים.

מה ידליק להם את העיניים? איש לא ידע, אולי פשוט היה עדיף
לסבול, וליהנות גם מהטוב שהיה. אחרי הכל בהחלט היה.