"יאוו! משוגע! המים קפואים!" עוד פעם הוא משפריץ עלי כמו איזה
אידיוט בגנון. נו,התרגשות של הביקור הראשון בים אחרי סיום
החורף.
חול חמים להתפלש בו, בקבוק מי עדן ומגבת של סנופי - לא צריך
יותר.
הקולות הנדושים של איש הארטיקים הנודע מעירים אותנו מהתנומה.
מובן שלבסוף גמרנו עם קסטה שמיובאת מהשטחים של חברה לא מוכרת.

- "זה בטח לא שווה 8 שקל"
- "מה זה משנה,העיקר שטעים" אמרתי לו ונישקתי לו את המצח.

עשרות ילדים קטנים התרוצצו על החוף,בונים ארמונות או סתם
קוברים אחד את השני בחול. בתוך המים,הגולשים הנועזים עם גלשן
סוג ב' עוד לא בני 17 ורוכבים על הגלים בקלילות בלתי תיאמן
וכמובן זוג הסבים הזקנים עם המטקות בחזית.
נאנחתי ואחזתי בידו. זה מדהים אותי לפעמים איך יכולנו לבהות
שעות בגלים,לא להוציא מילה ולדעת בדיוק מה עובר אחד לשניה
בראש.

- "אה,תראי!"
- "מה?"
- "הנה התאומים של הסינית שגרה מולנו"
- "נכון, איזה מתוקים! בונים שם חתיכת ארמון הא? היי!
לאן אתה רץ?"

אין מראה מלבב יותר מלראות את בחיר ליבך רץ להשתעשע בחול עם
תאומים סינים קטנים. בעודי מוקסמת, קפץ לי לעין בגד הים
המזוויע שאמא שלי קנתה לו בסופר. נו מה, מבצע. העיקר שיהיה לו
מה ללבוש.
מחשבותיי נקטעות ע"י הכדור הקלאסי שנוחת  לי ישר בפרצוף. איש
עם כלב ניגש, מתנצל ולוקח את הכדור. איך הכלב דומה לגורו, הכלב
שלנו. שבוודאי עסוק עכשיו בלהנחות אדם עיוור בכביש.

תחושת סיפוק עמוקה ממלאת אותי פתאום והשקיעה לא מאחרת לבוא.
אח, אין אושר גדול מזה.