עת אמך הייתה בחודש התשיעי, עמדה במטבח והכינה מטעמים, אלוהים
הפך אותך מעובר לאדם. ובעוד אימך מוסיפה קצת מלח למרק ומטגנת
את הבצלים הקצוצים דק - דק, אלוהים שתל בידיים מיומנות את לבך.
גיד אחר גיד, עורק לעורק הופך את הבשר לגוף ואת גופך לנשמתך.
ובעוד אימך מוסיפה מעט פלפל לתפוחי האדמה, בוזקת אט אט את
התבלין והחריף בעדינות ובמיומנות חסכנית, שלא תתפזר האבקה לכל
עבר, היא התעטשה. עיטוש קטן, רגע של איבוד שליטה וידיו
המיומנות של ההוא שם למעלה התבלבלו.
לבך אמנם דפק והפיח נשמת חיים בגופך השוחה במי השפיר, אך ליבך
הוזז ימינה והפך פגום.

כשבוע אחר-כך, כרעה אימך ללדת.
בכאב בצירים, מטושטשת מכובד הריונה, שרועה על מיטתה, נגלה אליה
מלאך והסביר כי פגום עוברה, כי אתה פגום ולבך לעולם לא יהיה
שלם כשלה.
- "אקח אותו גם ללא לב" התריסה.
- "אקח את בני בכורי ולא אוותר עליו".

ונולדת אתה, עם הלב שהוזז.

השנים חלפו, ואיש אינו יגע על הדו-שיח בין אמך למלאך, ואתה
גדלת, ולבך פעם ובתוכו הלך גדל והתרחב הפגם.
ואיש לא שם לב.
מלב אל לב אומר לך, קשה היה לראות את לבך. אמך, שלא רצתה שידעו
שבמהלך תיבול פשוט נפגם לבך, לימדה אותך כיצד מגינים על חדרי
הלב ועוטפים אותם בחומה בצורה. ואת חומתך איש לא פתח, ואיש לא
ראה מה בפנים.
גדלת, נולדו לך ילדים משלך עם לבבות משלהם, אך חומתך נשארה
בערפל ולבך הפגום עומד על המשמר ואיננו נודם.
ומיום שירד הגשם חל שינוי בך.
וגשם החל לזלוג מעיניך והשאיר לחלוחית תמידית של דמעות על
פניך. מים זה, לאט, חלחלו המים בחומה ונגלה לבך. וככך שנגלה
לבך, נגלו גם פגמיו ומעת לעת הושכבת על שולחן הניתוחים.
המנתחים, בידי אמן  מיומנות ואמונות ניסו להחליף את החלקים,
לחבר את החוטים וליצור לב שלם חדש שיונח במקומו הטבעי וכל פעם
ששכבת על שולחן הניתוחים, לבוש חלוק ומחובר לאין-ספור מכשירים,
כנראה שמישהו הגזים עם הפלפל והתעטש, כי בכל פעם ידי המנתחים
כשלו.




לפעמים, לעת ערב, כשאני בודדה ועצובה נכנסת אני למטבח ומבשלת
ארוחה גדולה. ארוחה רומנטית לעצמי. היין על השולחן צונן. הכוס
תואמת את הצלחות המהודרות, והסכום מונח במקומו עטוף במפית
מהודרת.
הפסטה עשויה בדיוק כפי שצריך, לא רכה מדי ולא קשיחה מדי,
והרוטב - ערב לחכי.
ואז, עת אני מוזגת יין לכוס תרעלתי ושואפת ניחוחות תבשילי,
מפנקת את נשמתי העגומה, עוצרת אני לרגע, מסתכלת אל האור
ומרגישה שיש לי עיטוש בקצה הגרון.