כבכול יום, גם היום, קו 22. גשום בחוץ והאדים על החלון מקשים
עלי לראות את הדרך. אני צריכה תחנה אחרונה, כך שאין לי מה
לדאוג. האיש שיושב לידי עטוי מעיל עור שחור ונראה לחוץ במקצת.
הוא כל רגע מנקה את החלון מאדים.
בשל הגשם האוטובוס עמוס יותר. הוא איחר בשל הפקקים שנגרמו בשל
הגשם. גם אני אאחר, אבל לי זה לא איכפת. אשאל את הנהג מתי
מגיעים ובעל החולצה הכחולה יענה במבטא מזרחי מעט שאין ים
בירושלים. הוא לא שומע את שאלתי. מתי נגיע, רחוב האומן אני
צריכה.
- "אין ים בירושלים"
אני יודעת, אך זה לא מה ששאלתי.
הוא לא מבין אותי אז אני יורדת מהאוטובוס, זו לא התחנה שלי וגם
התיק שלי לא עלי. אני עירומה מחפצי. זכרוני פורח ממני ואינני
מבינה היכן אני. לא מזהה את המקום. נלחצת אני מביטה בשעון,
לדעת מה השעה. הוא לא עלי. מחפשת בכיס את הפלאפון, משהו שיחבר
אותי לעולם, אליהם. לא מוצאת כלום.
מתישבת על ספסל, חסרת הבנה וחסרת מנוחה. הלכתי לאיבוד בעולם
שמוכר לי.הגשם יורד עלי ואני רטובה עד לשד עצמותי. חסרת שם
וחסרת זהות מתפשטת אני ברחבי ירושלים, אי שם בין רחביה לתלפיות
נערה ערומה חסרת זהות יושבת ובוכה, כי זה כל מה שהיא זוכרת
מהעולם שהיה קודם.
אין ים בירושלים הוא אמר לי. לא שרציתי לדעת, לא שלא ידעתי.
בכלל לא שאלתי. למרות שדווקא היה מתאים לי עכשיו ים שיסחוף
אותי, וגם ככה הגשם הזה מרטיב אותי ומציף אותי כמו הים. אולי
אין חוף בירושלים, אבל הרגשה של ים, בדידות של ים,  בהחלט יש.
נערה שלא זוכרת כלום, עירומה על ספסל, הכל ממשיך להתנהל כרגיל,
והיא איבדה את חושיה בדרמת ההרגל. נרדמת על ספסל עירומה,
ומתעוררת לפתע כשבחור צנום נוגע בכתפה.
הוא שואל חרש: "לא כדאי קודם לחתום על תרומת איברים?"
ונודם.