שיניים חסרות שלא מביישות אף מבט סתום אך שמח בחלקו.
כך מצאתי אותה, האישה מהאוטובוס, אולי מטר וחצי.
היא בדיוק ירדה, אני עליתי, והאוויר שם באמצע היה נתון בדילמה:
או אני או היא, אך לא יחד, המעבר צר.
"זה לא אוטובוס לשמנים כמוני", ירתה בגיחוך, אבל לא באמת הייתה
שמנה, היה זה מן הומור של זקנים, וקיבלתי אותו בהכנעה.
היא נעלמה כשם שהופיעה, הסבתא'לה המכשפה, הלכה לבחוש באיזו
קלחת חשובה מאוד. ואני נותרתי מחויכת.

התיישבתי לבדי, תופסת שני כיסאות בבוטות. וידעתי שחצי השעה
הבאה שייכת לי, ולא אעז לחלוק אותה עם אף אחד. אז להשלמת
האווירה אטמתי את החורים בצידי ראשי באוזניות.
פתאום התחוור לי שאני ממש חשובה. שיר אחר שיר, הם נכתבו עלי,
מענגים ומקניטים, תו תו, מילה מילה.
אז יש שם אחד על חיי האהבה שלי, למרות שבבית השני יש קצת
אי-דיוקים (תזכורת לעצמי: לתפוס שיחת נזיפה עם אביב גפן), ועוד
אחד על נהנתנות וריקנות, ואחר של גיל שש-עשרה והקצפת
והדובדבנים, אחר על רביצה שבורת-לב בפאבים טחובים, ובין לבין
מגיחה מחרוזת דיסני מתוקה, מזכירה לי שלמרות הכל, הייתי ועודני
ילדונת טיפשה. וכן, גם השיר שלנו שם, אבל אותו אני תמיד
מעבירה.

אז מה בעצם למדתי בשבוע האחרון?
שכמה שאתיימר להיות קלילה, בסופו של דבר אמשיך להתבוסס
במחשבותיי המנתחות. זה רע? לא בטוחה כבר.

סקסופון מתריס ברקע, ארומת סופשבוע מרעננת, ואני, והמוח שלי,
והאנשים מהמושב מאחוריי שפוזלים לי עכשיו למחברת. וכולנו
בטוחים שחיינו הם הטלנובלה הבאה בפריים טיים. אז אולי כדאי
שאזנח מעט את מה שאני עושה בוירטואוזיות-לחשוב.
בינתיים לבי נתון לקשישה, על כל תותבותיה. יום אחד היא עוד
תרזה, ואז בטוח יהיה מספיק מקום לשתינו באוטובוס.