הכאב שלי הוא רק שלי,
לא חולקת אותו עם אף אחד.
גם לאנשים שאני אוהבת,
אני לא מראה את אותו צד.

אז נכון, לפעמים אני בוכה ליד אותם אנשים,
אבל את הבכי האמיתי אני שומרת בפנים.

השמחה שלי היא רק מסיכה
ואיתה אני חיה לרגע במציאות מדומה.
לרגע מרגישה נורמלית,
לרגע מרגישה אנושית,
אבל עמוק בפנים יודעת שזאת רק עטיפה חיצונית.

רוצה ללמוד לחייך באמת,
להרגיש אושר ושמחה בכל עת.
אף אחד לא אוהב אנשים מדוכאים,
ככה כולם היו לי אומרים.

כמו שני צדדים שרבים בתוכי
והצד העצוב תמיד משתלט על ליבי.
יום אחד אני אנצח אותו
ולא תראו יותר את דמותו.
בינתיים הכל בגדר ניסיון
ואני נשארת לבד עם הדיכאון.