1

כשאתה שואל אותי מה אני עושה בעוד יומיים אני כבר מתכננת לשבץ
לך שעה בלו"ז, תחת הכותרת "זמן איכות דל בגדים", אך אתה ממהר
לתקן אותי. "ההורים שלי מזמינים אותנו לערב", אתה אומר תוך
סיחרור מבטך ברחבי החדר, כאילו המשפט הזוועתי שהטחת ביננו עסק
במזג האוויר. כנשוכת נחש אני כבר במצב מאונך, סמוקה מזעם,
צועקת נפח ראותיי החוצה.

"בתור מה הם מזמינים אותי?" אני מפנה תוכחה ואצבע "בתור הבחורה
שמעסיקה את הבן המיותר (כאן אני מוסיפה גם בעיטה קלה, לשם
הבהרת המדוברים) שלהם מדי פעם? בתור הזאתי ש... הזאתי ש..."

"בתור הזאתי שאני יוצא איתה", אתה משלים בשקט נטול בעתה.

"הו לא," אני תרה אחר פרטי לבוש בזעם מחודש "הו לא. אני בכלל
לא מבינה מאיפה יש לך את החוצפה, ועוד אחרי שהבהרת לי טוב מאוד
איפה אנחנו עומדים. כנראה שיש פה אי הבנה קלה. אתה מבין, כששני
אנשים יוצאים זה עם זו יש בזה הלך רומנטי מרומז ומתוק. הם
שניהם מביעים עניין ושניהם יודעים שמהמצב בו הם נמצאים עכשיו
יכולה להתפתח מערכת יחסים נוטפת אהבה, אכפתיות וכל שאר הבולשיט
המשתייך לקטגוריה. אתה לא יוצא איתי אך ורק מפאת הסיבה הפשוטה
שכבר הבהרת יפה מאוד שאין שום סיכוי..." אני מתכופפת לחפש את
הגרב השניה מתחת למיטה והולכת לאיבוד בעצמי  "... שום סיכוי...
" אני מתרוממת באחת וניצבת מולך כשהגרב תחובה באגרוף קמוץ,
משתהה רגע להסדיר את הנשימה "שום סיכוי שתאהב אותי. אי פעם."

את העיניים אתה מגלגל מאחורי עפעפיך הסגורים. ביד רפה אתה שולף
שטר מכיס המכנס ובלשון רפה עוד יותר אתה מבקש ממני לא לעשות
מזה כזה עניין, כי זה באמת לא כמו שאני מבינה או מסוגלת להבין
כרגע ולקנות לעצמי משהו נחמד בכדי להשכיח את כל המאורע.

העלבון הקר שעומד לי בגרון מצנן את התלהמותי ומכה אותי באלם
מדרגה 5. אני מתיישבת לאט על המיטה ותוך גריבה אני שואלת בשקט
אם אולי הם רוצים לראות מי זו הזונה הזו שהבן שלהם מצא.

עכשיו תורך לעבור למצב מאונך. אני משהה את הגריבה עד שתסיים
להלך בחדר מצד לצד ולנאום לי על זה שהכל נובע מכך שאתה פשוט לא
יודע איך להתמודד עם נשים. הערות מרושעות באמת כגון "אפשר
להתחיל בלא להציע להן כסף" אני מקרקעת מיד ומחליטה להתחיל עם
סקרסטיות פשוטה יותר. "להתמודד זה משהו שעושים כשרוצים להיות
באיזו משרה ציבורית הדורשת את תמיכת האספסוף," הפעם אני
עוקצנית באלגנטיות, נועלת נעליי בקפידה. "או משהו שעושים עם
קשיים או בעיות. לאן אתה רוצה לשייך אותי?"

שוב אני מבינה לא נכון, ושוב אין לי את הסבלנות לחכות עד
שתסיים לעקם את ההדורים, אבל הפעם אני מותירה צל-צילה של נשיקה
על הלחי הלא מגולחת שלך לפני שאני ממריאה.

2

את דמי החנוכה שלי (והמשכורת של החודשיים האחרונים) אני שורפת
על בגדים כמו טינאייג'רית טובה. עטורת שקיות של קאסטרו, פוקס
וטיאנטי אני מהדסת צעדיי כג'וליה רוברטס הישר לעבר המעלית
הזנוחה המובילה לחניון העליון. את המעלית חלקו עימי צחנת שתן
ובחור, דבר היוצר דילמה כבדה בנוגע לעד כמה מגניב יהיה אם
המעלית תתקע.

הדילמה נפתרת כמעט לחלוטין בו ברגע שהמעלית באמת נתקעת.

"שיט"

ועוד בטרם אני מסיימת להתפעל מצירוף המקרים המקסים אני שמה לב
שיש לו עיניים כחולות. אני מרשה לעצמי להיות פאקצה, בעיקר נוכח
הנסיבות (טיאנטי ושות', להזכירם) ולהאנח אכזבה חרישית.

דקת הדומיה הנבוכה לזכר המעלית מתמוססת בדיבורים מאולצים. אט
אט והבחור מתגלה כבעל קור רוח, תושיה ויוזמה כשל מצביא
קומוניסטי ותיק. למען האמת, הוא מעורר כלכך הרבה אמון עד שאני
שוקלת ברצינות, לרגע אחד, להיוועץ עימו בסוגיות המפתח בחיי
(קק"צ - כן או לא? רכישת מניות בבורסה- מתי ואיך?, איזו חולצה
- השחורה או הכחולה?) טרם אני מספיקה לשחרר את החולצות מאריזת
הנייר שנכפתה עליהן ע"י המוכרת שבעברה וודאי שירתה את המולדת
כמקפלת מצנחים והמעלית מתעוררת לחיים.

קצת מוזר להיפרד מזר שהיווה כל עולמי למשך אותן 8 וחצי דקות
בהן היינו תקועים יחד בתא מתכתי. אינטימיות מסויימת שורה בין
אנשים שניצבו יחד, אפילו אם שלא מתוך בחירה, אל מול איום
משותף. הברנש מתגלה כבחור מעשי אף יותר כשנפנה לדרכו באמירת
"אז, אממ... ביי" נטולת בקשת מספר טלפון או אפילו הבטחה סמלית
ונטולת פוטנציאל מימוש כגון "נשמור על קשר".

3

אני נכנסת למכונית אפופה בצינת חוצות של חורף ומתיישבת, חפונה
כאפונה. אתה קורא לי מותק ובובה, ונושק לצד מצחי מבלי להסיט
מבט מהכביש. ברמזור הראשון אתה מסתכל עליי ושואל מה אני כלכך
כבדה. אני מייעצת לך, במסגרת סדרת העצות "איך מתמודדים עם
בנות" שלא לשאול אף בת באשר היא על כובד, בייחוד כשהוא מיוחס
אליה. אתה מייעץ לי בחזרה לרסן את ההורמונים ולהחזיר את האקדח
השלוף לנדן. "תני לי להנות איתך" אתה מבקש ואני מודה שזו בקשה
לגיטימית, בלי כל הערות על כך שזו, למעשה, סיבת הימצאותי
היחידה בחיים שלך. אני מכניסה דיסק למערכת, מתוך כוונה לשיר
בקולי קולות על הבדידות ההורגת אותי ועל כך שאני חייבת
להתוודות שאני עדיין מאמינה. אתה עוצר מבעדך מלעצור בעדי.

לפני שאנחנו יוצאים מהמכונית אתה אומר לי שאני יפה הלילה. ממש
ככה, ציטוט מדוייק: אני, יפה, הלילה.

אני נושכת לשוני בעוד המבטים שלך חוצבים בי מישהי אחרת.

4

"מה אם אמא שלך לא תאהב אותי?" אני נזכרת בפאניקה של הרגע
האחרון
"היא תשתגע עלייך", אתה מפזר הבטחות כתמיד.
"לא-לא," אני מתעקשת להקשות "אתה לא מבין. אימהות אף פעם לא
אוהבות אותי."

כשאתה מסתכל עליי ומחייך אני נזכרת, פתאום, כמה זמן לא ראיתי
אותך ככה.


5

במהלך הערב אני מספרת על תקרית המעלית כאנקדוטה משעשעת, רציפה
ונטולת התגמגמויות. בתום הפאוזה שבמהלכה כולם חיכו לפואנטה
הלא-קיימת אמא שלך שואלת אם לא פחדתי לבד.

כשאני מציירת בעיניהם את עצמם קיומו של הבחור אני מנסה להיות
נאמנה למציאות. אמא שלך מציינת שזה דווקא מסוג המצבים בהם עדיף
להיות לבד ואני מייעצת לה לראות את הבחור לפני שתפנה לשיפוטיות
זו או אחרת.
"הופה, זיון במעלית" אתה זורק לי בדל קריצה ומבריח את הדם
מעורקי.
מילות ההיתממות מתחילות להישזר וכבר אני קולטת ציחקוקי שטות
מכולם.
"אלף טון, את ללא ספק הגברת היחידה באולם שלוקחת אותי
ברצינות." אתה מתחייך לאוזני השמאלית ומדביק אותי בחיוך שלך.
"את יודעת שאני מת עלייך?"

6

בדוסון קריק אף פעם לא הוגדרה הנוסחה הרשמית של "מת עלייך".
בבנות גילמור, לעומת זו, היא כן הוגדרה, אבל שכחתי להקליט את
הפרק המדובר.

ובכלל, מה זה הדבר הזה "מת עלייך"?
למה למות ולמה עליי?
כשאתה אומר דברים מהסוג הנ"ל עוד עלול לטעות משרד רישום
האוכלוסין ולשייך אותך ישירות לבת-ים.
לו היית אומר לי שאני נחמדה בעינייך, או שאתה חושב שאני אחלה,
או שנחמד לך איתי, דברים היו פחות מתערבבים לי.
בינתיים אתה מת ואני זו שנותרת תמהה בצד הגופה.