הנדנדה הייתה מקום מושלם לברוח אליו, והבית היה המקום המושלם
לברוח ממנו. והמרחק ביניהם היה מושלם בשביל מצבי הרוח המשתנים
שלה.
נכון, תמיד היה את מרחבי הדשא העצומים, שגם לא היו רחוקים
במיוחד מהבית, אבל ברגע שהתחילו להביא לשם כל מיני גרוטאות
ישנות, וילדים בני 12 התחילו לבנות שם זולות, ואחרי שהיא נדקרה
מאחד המזרקים שהיו שם על הדשא, היא החליטה שהנדנדה היא המקום
המושלם.
אומנם לא המקום השקט ביותר, ולא המקום הפרטי ביותר, שהריי לא
פעם היא הרגישה את  דקירות מבטיהם של הורים לילדים קטנים
שנידנדו את ילדיהם ממש נדנדה אחת לידה.
אבל היא התרגלה, מבטים אף פעם לא היו הבעיה. בכל פעם שרצתה
שקט, כדי לקרוא, לכתוב, או לחשוב היא הייתה יורדת במעלית
המחלידה והמפחידה ומגיעה לגינה, מתיישבת על הנדנדה הצהובה,
מכניסה את האוזניות לתוך האוזניים ומתנתקת, מתנדנדת. היא קראה
פעם אפילו כתבה על ריפוי בנידנודים, אנשים באמת באים למרפאות
מתפלספות ומבקשים שינענעו אותם כדי שיירפאו. והיא לעומת זאת,
הסתפקה בנדנדה.

בחופש זה היה פשוט, אבל בזמן הלימודים, ההורים שלה לא הבינו מה
יש לה לעשות בגינה כל כך הרבה זמן. אז היא החליטה שתוריד את
הכלבה בכל פעם שהיא רוצה לרדת. היא קושרת את הכלבה לגדר,
ומתנדנדת, ככה, במשך שעות, לפעמים היא עוצמת עיניים ומדמיינת
שהיא רוכבת על סוסים לארצות רחוקות, או מרחפת באוויר כמו
המלאכים שמעולם לא האמינה בהם. כשהייתה חוזרת היא הייתה מתנצלת
על הזמן שזה לקח ותירצה בכך שהכלבה פשוט לא הסכימה לעשות את
צרכיה.

והיום היה יום שהיא הייתה חייבת להתנדנד על הנדנדה.
למזלה, הפעם לא היה אף אחד שיתקע בה מבטים, היא הייתה לגמריי
לבד. היא החזיקה בידה דפים חלקים ועט שחור, הקשיבה למוזיקה
והתנדנדה. הפעם היא בקושי עצמה עיניים, היא ניסתה לכתוב, היא
נזכרה שעתליה פעם אמרה לה שהיא כותבת נחמד, אבל שאולי כדאי לה
לנסות לכתוב בגוף ראשון.
והיא ידעה שזה בעייתי, כי היא לא מסוגלת לחשוף את עצמה כל כך.
אבל היא ידעה על מה היא רוצה לכתוב היום, על בדידות, על הצורך
המזוייף באנשים מסביבה, על הצורך בתמיכה, ועל כמה שהיא רוצה
חברים אמיתיים, ועל כמה שהיא רוצה להפסיק להיות מי שהיא. כאב
ראש התחיל להתפתח בראשה הקטנטן והיא רק רצתה ללכת משם.

היא לבשה בגדים שחורים ונעליים שחורות, שיערה אסוף בקוקו נמוך,
כאילו הוא מצטנע ומבקש סליחה, ועל צווארה עדי כסוף בצורה מוזרה
שקיבלה מאסף, החבר הקודם-קודם שלה, ומשום מה היא עדיין לא
הורידה את השרשרת מאז אותו יום בפארק. והיא יודעת שהיא לא תשכח
את אותו יום אף פעם, זה היה יום קצת קריר, והם הלכו לפארק, כדי
לחגוג את יום הולדתה השלוש עשרה, והיא לבשה חולצה שחורה
ומתחתיה גופיה ורודה כהה, ומכנסי ג'ינס מרופטות. הוא לבש חולצה
רחבה אדומה, וג'ינס, והוא החזיק לה את היד כמו לילדה קטנה. הם
התיישבו על הדשא הרטוב והביטו זה בזו. הוא שלף מכיסו קופסא
קטנה עם סרט עלייה, ומהתיק שלו הוא הוציא בקבוק זכוכית שבתוכו
היה פתק, כמו בקבוקים שמשליכים לים. והיא פתחה את הקופסא, והוא
הניח את השרשרת על צווארה, היא הביטה בו בחיוך מאושר, וקראה את
המכתב שנטף מילות אהבה כל כך אמיתיות עד שהיא רצתה לחבק אותו
ולצרוח. אבל היא השפילה את מבטה בביישנות וחיכתה לחיבוק.

עכשיו, היא חושבת שהבקבוק עם הפתק הוא כמו בקבוקים שמשליכים
אנשים שתקועים על אי בודד, וחשבה על הפתק שהיא צריכה לשלוח
לים, היא תקועה על אי בדידות נוראי שהספינה היחידה שאיתה היא
יכולה לצאת משם זה אסף. רק שאסף לא נמצא, ובמקום, קיים הדמיון,
והנדנדה.
"אני חייבת להוציא את זה מהראש שלי" היא חשבה לעצמה, הריי כל
כך הרבה בראש כל כך קטנטן, היא לא יכולה לשאת את זה יותר, היא
חייבת להיפטר מהעול הנוראי הזה, מהלבנים שהיא סוחבת כל כך הרבה
זמן, היא חייבת לפרוק את הכל
.
היא התיישבה על המחשב וניסתה להסיח את דעתה. עדיין לא פשטה את
בגדייה השחורים, אלה, שבגללם היא נקראת בכל כך הרבה שמות גנאי,
והיא יודעת שהדברים לא נכונים, כי הסיבה היחידה שהיא לובשת
בגדים שחורים הם בשביל להיטמע, להיבלע בחברה, באנשים, היא לא
רוצה להתבלט.

היא הגיעה לאתר חדשותי ובו הייתה כתבה אחת מודגשת בשחור: "ילד
בן 17 קפץ מצוק בטיול שנתי. לאחר חיפושים נמצאו בתיק הגב שלו
מכתב התאבדות מזעזע, לכתבה ליחצו כאן." היא נכנסה והרגישה איך
הדמעות מסתובבות סביב גרונה כמו ידיים מלוכלכות של רוצח
וחונקות אותה, על המסך הופיעה תמונתו של אסף, והמכתב שהשאיר.
מטעמי פרטיות המכתב היה מצונזר, אבל גם לא עניין אותה לדעת מה
הוא כתב, היא רק ידעה שעכשיו היא באמת לבד, גם בדמיונה היא לא
תוכל לחשוב על שניהם ביחד, או על הזכרונות ממנו.

היא כתבה לו מכתב, לו ולכל המשפחה שלה, ולכל האנשים שחשבה שאי
פעם, אף לרגע אחד היו חברים שלה. היא חשבה על כל מילה שתגיד,
ופרקה את הכל בכעס ובעצב, דמעותיה מרחו חלקים מן המכתב והיא
כתבה אותו שוב ושוב עד שיהיה ברור, עד שיהיה לה את הכוח לאמר
כל מילה שאי פעם רצתה לאמר. היא רצה לאמבטיה, פשטה את בגדיה
השחורים והפעילה זרם מים חמים.
.
.
.
"נמצאה נערה בת 16 מתה באמבטיה בביתה,  ניסיון החוקרים למציאת
מכתב התאבדות כלשהו נכשל. מחר ייערך משפט נגד הוריה של הילדה.
לפרטים נוספים לחצו כאן."