אחרי שהעליתי את בני לעולה
                         [שגיתי בזדוני
                                לפטור את עצמי
           בליטרת הבשר (בשר מבשרי,
שאיננו שלי),
                 סלח לי]
אחרי שמת בני בחטאי -
עוד נותר לי לכפר בדם.
ודיממתי תחינה וקינה
ולא כופר לי,
ודיממתי את לשד ההוויה
(הכל, מהלב ומטה)
עד שלא נותר לי לא
בני
ומאום מעצמי.
אני שרה לבני
שיר ערש ברבורי,
שירת אשמתי.
                                        סלח לי, בני, סלח
                                                   לי
                סלח לי שבע פעמים, אלף
פעמים סלח.
אהוב אותי כאילו הייתה לך ברירה,
כאילו לא הייתה לי,
בכורי.
           סלח לי.

אני הגיהינום של בני
ובני הוא הגיהינום שלי.

הקומדיה המפלצתית
בין קירות דירה בתל אביב;
אתה מוטל על רצפת השירותים
רוטט  ואינך  פועם,
והזונה הגדולה מבבל רוכנת
מעליך (ויש רחם שהוא קבר,
                    גוף נרקב וריק נוקב,
זוהי התופת, ממש כאן,
צרובה בבשר.
ויצדק מי שיאמר,
שהרווחתי את מקומי בינות עריצים ואנסים
ביושר.)

כאן, עלי אדמות
דרגת קרבה אחת מעבר למותר
מפרידה אותי מבני-האדם
ומכיוון שאתה אינך,
מי יוכל להעניק לי מחילה?