יש לך מזוודה,
אחת מיוחדת שלא ניתנת למדידה,
אין יציאה רק כניסה,
אין לה סוף ואף פעם לא תהיה מלאה,
אתה שם בה
תמונות,
חוויות,
מקומות,
זיכרונות,
כזו היא המזוודה,
עם הזמן רק נהיית כבדה,
אבל מה מבט בתוכה...
יכול, יכול להוציא אותך מדעתך,
אז למה לך מזוודה שאתה לא יכול להכניס את ידך?
מתי תוציא דברים ממנה?
כשהיא נזרקת לאדמה?

כשהיא באדמה באים החברים המשפחה,
מרימים אותה,
פותחים,
נזכרים,
מחייכים,
בוכים,
שוב מחייכים,
עוד דמעה,
עוד  שמחה,
ככה זה כשיש לך מזוודה.