צבענו קצת את החתול, אחרי שפיצ'ו-השמן קרא את הספר על כלבם
של בני בסקרוויל. למעשה, בגלל שהוא היה שחור מלידה, צבענו לו
רק עיגולים סביב העיניים, עם שפופרת של משחה ירוקה שנועד למשוך
בלילה את הג'וקים, ובאותה הזדמנות גם לקטול אותם.
 ההסכמה של החתול לא הייתה מלאה, וגם אוסנת, אחות של אמנון,
הביעה ספק אם ראוי לעשות כך, ושאולי הצבע צורב לחתול. אמרנו לה
וגם לחתול שישתקו. היא נעלבה ונטשה אותנו. פאייס אמר שזה
צער-בעלי-חיים. לא שבאמת חשב ככה, אלא מפני שהוא אדוק (בעצם,
השם שלו היה שעיה, אבל בגלל הפאות קראנו לו פאייס). "ואדוקים
צריכים להקפיד על מצוות כאלה!", סיים והשתיק את החתול בסטירה.
 יומיים היה החתול סגור בלי אוכל במחסן של צוונציג. ביום
ראשון בצהריים הלכנו לצרכניה וקנינו לאקרדה בתור פיתיון לחתול.
זה היה שינוי בתכנית, כי בהתחלה, הייתה לנו כוונה לקנות נקניק
פרוס ופרוסות גבינת קשקבל, אבל פאייס התנגד ואמר שאם ככה, הוא
יוצא מן העניין. הוא לא ייתן לערבב חלבי ובשרי. אמרנו לו שהוא
גם צודק וגם צדיק.
 הקיצור, לקחנו את הלאקרדה. היה לה ריח שהתפשט בכל השיכון,
אפילו שהייתה עטופה היטב בנייר פרגמנט. פיזרנו חתיכות קטנות על
הגדרות לאורך רחוב מורדי-הגטאות וחכינו עד שהחשיך. אמנון
ופאייס לקחו מקלעת-גומי וירו אבן בכל פנס-רחוב, עד שנשתררה
אפלה גמורה. חושך מצריים.
אמנון, שהיה כבר בר-מצווה ולכן היה לו שעון, הודיע לנו שעכשיו
כבר לילה. הוא הכניס שתי אצבעות אל פיו ושרק. וכשאמנון שורק,
אפשר לשמוע אותו לא רק בשכונה, אלא אפילו בקצה רחוב גבע.
השריקה הייתה סימן לצוונציג לפתוח את דלת המחסן ולשחרר את
החתול.
חיכינו חיכינו ולא קרה דבר. אמרנו לצביקי-של-אימש'לו, שהיה קטן
אבל זריז, שילך לברר. מסתבר שאבא של צוונציג היה מרוגז ומעוצבן
בגלל "היללות של איזה חתול בשכונה", שהוא תפס עצבים, וכרגיל
הוא הוריד את החגורה ונתן לצוונציג "קצת חינוך".
צביקי-של-אימש'לו חזר עם הבשורה ולא ידענו מה לעשות כי המפתח
למחסן נמצא אצל צוונציג.
אמנון שהוא, כמו שאמרנו, כבר אחרי בר-מצווה, לקח על עצמו את
המשימה לדפוק בדלת של צוונציג ולהגיד בקול עבה שהתפוצץ צינור
על יד הצרכניה ושיבוא מיד לתקן. ובאמת כך היה: צוונציג שחרר את
החתול המורעב וזה זינק החוצה, והלך בעקבות הריח של הלאקרדה,
כשהוא מזהה בלי בעיה את כל המקומות שהנחנו אותה. ועכשיו יכולנו
כבר ללכת הביתה כמו ילדים טובים.
למחרת כולם דיברו על החשיכה בשכונה והיו כאלה שנשבעו שממש ממש
ברחוב שלנו נראו זוג עיניים ירוקות זוהרות, עוברות מחצר לחצר,
מתעכבות ליד כל בית וממשיכות הלאה. פיאלקוב העגלון, עמד בבוקר
בכניסה לצרכניה וכולנו סביבו. הוא סיפר שכאשר ראה את התופעה
המוזרה מתקרבת בחשיכה אל הבית שלו, הוא רץ והביא את השוט שלו,
והצליף ככה בחושך ואז נשמעה יללה איומה ("כמו בספר ההוא על
הכלב של בסקרוויל", לחש פיצ'ו-השמן). אשתו הוסיפה שהיא כמעט
קיבלה "התקפה של לב".
   בנתיים שמענו איך אימא שלי קוראת לי בקול. הלכנו כולנו.
וכשאימא ראתה את כל החבורה, היא אמרה לכולם ללכת אל הברז בחצר
ולרחוץ ידיים. ואחר כך היא הורידה מהחבל את מפת השעוונית, פרסה
על השולחן תחת העץ תות. כולנו התיישבנו כמו ילדים טובים. אימא
הביאה מגש גדול עם כיכר לחם עגולה, חתוכה לפרוסות וצנצנת ריבת
אסקדיניות שזה השסק של פעם. היא נתנה פקודה: "כולם עם ידיים על
השולחן!". וכך היא עברה ובדקה שהציפורניים נקיות. ואז היא
פלטה: "לא להתנפל!". רק אמרה וכבר כולם הסתערו על הלחם כי
לפרוסה שנחתכת מלחם עגול, יש שני צדדים והם לא שווים בגודלם,
כך שאם אתה רוצה יותר ריבה, תשים את הפרוסה עם הצד הגדול
למעלה. רק פאייס פיספס, כי הוא, לפי החוקים של האדוקים, צריך
להגיד בשקט איזו ברכה או תפילה לפני האוכל.
 וככה עשינו חיים, כלומר שתינו, כי אימא הביאה קנקן גדול עם
מיץ פטל וכל אחד שתה כמה שהוא רצה. רק פיצ'ו-השמן הלך אל אימא
שלי לבקש עוד פרוסה והיא נתנה לו אבל הוסיפה שהוא חופר לעצמו
את הקבר עם הלסת שלו. ואף אחד לא הבין את זה.
 למחרת באנו לכיתה לבושים יפה כי הולכים לראות סרט חינוכי על
תיבת-נוח, בקולנוע "שרון", קודם המורה הסבירה לנו מהו תסריט,
מהי עלילה ובעיקר מהו 'גיבור הסרט'. לא את הכול אפשר היה
להבין,  כי רוב הדיבורים היו על דברים יותר חשובים, כמו: איך
להתנהג ושלא נבייש את בית-הספר ושאסור להכניס לאולם אוכל
ושילדים מחונכים יושבים יפה. "וחוץ מזה", הזהירה המורה, "אף
אחד לא מתחמק אל דוכן ה'מן האמריקאי' של אדון פדר! מובן?"
 ההליכה לקולנוע הייתה כמו תהלוכה של יום-העצמאות. המון ילדים
וצעקות. המון מכוניות. וגם שוטר שעמד בהתחלת רחוב גבע ועצר את
התנועה בתנועות ידיים ושריקות במשרוקית.
השוטר הזה היה אבא של פיצ'ו-השמן והם ממש דומים, רק שהאבא גדול
בכמה מיספרים.
כשהאבא ראה אותנו הוא אמר למורה: "הלו! גיברת!", ועשה לנו
פרוטקציה והעביר אותנו לפני הילדים של בית-ספר 'איתמר'. וגם,
ככה בשקט, הוציא מהכיס סוכריות ונתן לפיצ'ו. וכשרצינו להציק לו
שיחלק את הסוכריות, התחיל אדון פייטל להעביר את הפרות לצד השני
של הכביש והיו כמה בנות שאמרו "אימאל'ה!", כי ככה זה בנות
ובלשניקוב אמר: "יאללה! אימשי!", כי ככה צריך להגיד לפרות. ואז
עבר האבא של ביניומין, עם התיק של החצוצרה, בדרך אל החזרות של
תזמורת-מכבי-אש, וכולם אמרו: "אבא של ביניומין! תשמיע קול!".
והוא עצר, שם את התיק בין הברכיים, הוציא את החצוצרה והשמיע
תרועה. ואבא של פיצ'ו-השמן בא ושאל בקול: "מה קרה? פרצה
מלחמה?" וככה היה שמח, אולי יותר מסרט בקולנוע.
ו'מוישה-פח-הזבל', ששמע את כל המהומה, הגיע בריצה, ראה שיש לו
קהל, והתחיל לנגן במפוחית-פה שלו (שנקראת גרמושקה) כשכולנו
מלווים אותו במחיאות כפיים.
ועכשיו אני נזכר שבעצם דיברנו על סרט ב'קולנוע-שרון'. ובאותו
רגע עובר שם אמיליו-הסרטן, עם 'ארגז-תנובה' סגור.
השוטר, אבא של פיצ'ו, עוצר אותו ושואל: " מה יש לך בארגז?"
ואמיליו-הסרטן עונה לו : "אל תצ'אל!"
השוטר, כמו כולנו, יודע שאסור להרגיז את אמיליו-הסרטן, כי הוא
מקרין את הסרטים בקולנוע ואם מרגיזים אותו, הוא יכול להתבלבל
בכוונה ולהקרין קודם את הסוף של הסרט, כך שאתה יודע מההתחלה מי
מהרעים ימות וזה לא חוכמה.
אז על מה דיברנו? על הקולנוע.
האמת, כל מה שהסבירו לנו על "גיבור הסרט" וה"עלילה" וכל אלה,
זה היה בכלל לא לעניין. הנה למשל נוח, שהוא 'גיבור הסרט', לא
היה ממש גיבור: כשהוא היה צריך לסחוב סנאדות, שזה קורות-עץ
כבדות, לא היה לו כוח והוא ביקש עזרה מהפיל. או למשל, כשהתחיל
הגשם שנהיה אחר כך מבול, אמרה רותי קירשנבאום החכמה, שזה בכלל
מצולם בים, כי במים של גשם לא יכול להיות קצף. כך שגם ה"עלילה"
זה לא בדיוק.
 כשיצאנו להפסקה ראינו את אמיליו-הסרטן מוציא אל מחוץ לתא
שלו, את הארגז-תנובה שראינו אותו קודם. עמדנו בתור בשביל
ארטיק-קרטיב וכל מיני. רק הבנות הסתפקו בצ'ינגה, "כי זה לא
משמין".
בחצי השני של הסרט היה בלאגאן, כי כמה ילדים מכיתה ח', גלגלו
בקבוקים ריקים אל הבמה וגם המורה לספורט הדליק סיגריה 'גולואז'
וזה הסריח את כל האולם. חוץ מזה, החלון הקטן, שממנו מקרינים את
הסרט, התכסה והחשיך וכולם צעקו לאמיליו-הסרטן: "הלו! הלו!".
והאריה הלך לאט לאט על המדרגות, לתוך התיבה של נוח. בפתח הוא
נעצר, (אולי בגלל הצעקות), הסתובב והסתכל בעיניים של הקהל, פתח
את הלוע עם כל השיניים הענקיות, -הצהובות ושאג שאגה ארוכה
ופתאום נהיה צל על החלון הקטן אחר כך חושך ובבת אחת נשמעה יללה
ארוכה ארוכה ושתי עיניים ירוקות זינקו מלמעלה אל בין הכיסאות
וכל הבנות צעקו: אימאל'ה!" וגם כמה מהבנים. והעיניים הירוקות
המשיכו לקפוץ בחושך מן האולם אל המסך ומשם חזרה, אל מתחת
לכיסאות וכולם התפרצו בבהלה אל הדלתות ודרכו אחד על השני.
ולפני שממש עזבתי את האולם הסתכלתי אחורה וראיתי על המסך את
נוח, מציץ מהחלון של התיבה שלו ומסתכל על היונה שחוזרת עם עלה
של זית.