קור שרר לאור ירח, וליבי היה צורח.
על הצוק עמדתי והבטתי מטה אל השחור,
'לו היית לצידי כאן, לו מנעת את מותי כאן,'
כה חשבתי לאיטי; אני קיוויתי לעצור.
לו היית לצידי יכולת הגזרה לשבור,
אבל לא; כבה האור.
בא אז סער, בא גם רעם; לחיי אזל הטעם,
כי אתה אותי שלחת בלי פרידה לחור שחור.
אבן לתהום זרקתי, בליבי אני זעקתי,
את סלעי הקט ריסקתי, כמו שאת ליבי תשבור.
אך הרי אם חיש אקפוץ, גם את ראשי אני אשבור,
אז מיד ייכבה האור.
את עיני חזק פקקתי ובלי עוד היסוס זינקתי.
אל סופי המר נפלתי עוד ועוד בכפור ושחור,
ולפתע נעצרתי; לחשוף עיני מיהרתי.
בידייך אז שררתי, כי מיהרת לעזור,
אך מצמצתי וגיליתי: לא מיהרת לעזור.
בנפשי כבה האור.
בידיו של שד הרוע, הס שכבתי בלי שום נוע,
על ראשו ברדס היה ולצדו חרמש שחור.
לא הגעת, לא ניצלתי, למותי אני נפלתי.
אל השאול אני צללתי, אל מקום ללא חזור.
נטשתני, אהובי, מזה השאול כבר לא אחזור.
אין בי אור. |