נראה לי שמה שאני מנסה לעשות זה לדחוף את עצמי עד קצה גבול
היכולת. עד שיישארו לי שתי ברירות:- להרוג את עצמי, או
להשתנות. Do or die כזה. זה מגרד לי מתחת לאצבעות עוד
מאתמול, ה"להרוג או להשתנות" הזה. אני הולכת והורסת לעצמי כל
דבר שקשור במחויבות ובאחריות ושוקעת יותר לתוך היומרנות של
הדיכאון, החרדה והלחצים שיש לי. כאילו כדי להצדיק את מה
שהפסיכולוגית שלי אמרה. שאני כן שרויה בדיכאון! (כי גם מזה יש
לי רווח משני!) שאני חווה חרדה, מצוקה, לחץ, הצפה של רגשות עד
כהות חושים... ואני חווה את כל אלה, אבל... תמיד נשאר בי מקום
לאיזשהו ספק שזה רק סתם. זה רק לתשומת לב, זה רק כדי שאוכל
להרגיש משהו, זה רק כי... Well... הנה לך! קיבלת את מה שרצית!
בעיה אמיתית! בכי אמיתי! ואמנם... הוא לא זולג. אני כ"כ המומה
מגודל הריקבון הנוכחי הזה בחיים שלי, שאני אפילו לא יכולה
לבכות על כך. שלא יבינו לא נכון, יש רחמים עצמיים. תמיד יש
רחמים עצמיים! הם אחד העינוגים אסורים... אחד מהרווחים המשניים
שיש לי מכל זה... אבל קודם להם באות ההלקאות העצמיות. ונראה לי
שהן אלו שמונעות מהבכי לבוא. אני אמנם נתפסת לרחמים עצמיים פה
ושם, אבל עוד לא סיימתי להעניש את עצמי. אני צריכה לסיים
להעניש את עצמי כדי להתחיל לרחם על עצמי. אני גם, כמובן, מרחמת
על כך שאני מענישה את עצמי. אלוהים, הרבה יותר נוח לך לנתח את
עצמך ולחשוב לעומק על כל דבר על פני להפסיק ולחשוב על דרכי
התקדמות הלאה, התפתחות ושיפור עצמי... לא? אתה נשאר לך בנישה
הזאת, כי אתה יודע שזה איזור בטוח. איזור בו לא תצטרך לקחת
אחריות על דבר, לא תתחייב לעשות, לחשוב, להתנהג, לדבר בצורה
מסוימת וגם תוכל להמשיך ולהכניס לעצמך מכות על גבי מכות! פשוט
מכות רצח! הרי אני בשלב של ה"do or die", לא? אז הנה לך!!! You
wanted this??! Come and get it! הולכת והורסת לעצמך כל דבר
קטן שניסית לבנות... אה, אבל אל דאגה! את עדיין יכולה לנסוע
בתחבורה ציבורית בשקט, לנהוג ברכב בלי יותר מידי פרנויות
ואפילו ללכת למכולת לבד. נו, נעשה לך טובה, את יודעת מה?! גם
כשאת נכנסת לחדר מלא באנשים שאת מכירה (ובואי אני אהיה נחמדה)
או לא מכירה, גם אז, נעשה לך ג'סטה, תוכלי להיכנס רק בהתרגשות
בריאה, ולא בלחץ מוחלט...
באמת מגרד לי מתחת לאצבעות. מה מתחת לאצבעות?! מתחת לעור! כבר
כמה שבועות שמגרד לי ככה, ממש גירוד, ממש "קוצים בתחת", ממש...
ממש לא נוח. ועדיין, אני מצליחה לדחוף את עצמי עוד יותר. אני
עושה את עצמי דמות מסרט ומסתגרת כמו איזו פריקית שעושה סמים,
או איזה אומן מטורף שלא מסכים לדבר עם אף אחד וטובע בתוך עצמו
וביצירתו. מונעת מעצמי כל דבר חוץ מטלוויזיה, אוכל מעופש,
טלפונים לחוצים שלא החזרתי ושקרים... הרבה שקרים. אבל השבוע לא
היו הרבה שקרים. היה ערפול של המציאות, אבל לא שקרים. באמת שלא
שיקרתי, אבל דיברתי ליד, טשטשתי את המציאות, חצאי אמת וכאלה...
כנראה שזה יהיה המצב- אני אמשיך לדחוף עד שאעשה משהו כדי
להשתנות ולשפר, או עד ש...
עד שיגיעו מים עד נפש ואתאבד.
הנה, כתבתי את זה. מילה שקשה לכתוב כשמבינים כמה מתכוונים לה,
וכמה זה לא רחוק ממך. הספק היחיד שיש לי, שכנראה משאיר אותי
עוד בחיים, הוא אם יש לי מספיק אומץ לעשות את זה.
עד עכשיו זה לא הפריע לי, להיפך, זה נטע בי תקווה, שאנחנו חלק
ממעגל החיים ושכולם סופם להיקבר באדמה. אבל עכשיו.. זה מייאש.
זה מוציא את הטעם, את החשק. גם ככה יש אפשרות שאני אמות בכל
רגע נתון, אז למה?! למה לחיות את הזמן המועט הזה בכאב, בלחץ,
בחרדה, בפרנויה, בפחד? כאילו המחשבה שלי תקועה ב"mode" של
"בואי נמנע מלחיות בצורה כזאת ונתחבא מהחיים. זה לא שווה את
זה". ויש המון פעמים שאני מצדיקה את המחשבה הזאת. כי היא
נכונה, אי אפשר להגיד שלא. אפשר לבחור לחיות ככה, אבל זאת לא
הדרך היחידה. יש עוד דרכים נכונות. יש "חיה את הרגע, החיים
זמניים גם ככה", ואפשר לנצל את הזמן הזה, גם אם הוא מועט.
להרוויח ממנו כמה שיותר. אלא שכאן נכנסת הטלוויזיה (המלמדת יפה
מאוד ובאדיקות, יש לציין, איזה בולשיט איכותי זה), והעצלנות
שלי (שנוח לה כ-ל כך לדבוק באופציה השנייה ל"חיים טובים").
God, אנשים פשוט עוברים תחת ידיך במשך החיים. כל מיני אנשים.
ואתה נשאר. שונאת את "עובדות החיים" האלו שאני אוספת לעצמי. זה
מעצבן, יומרני ומוסיף עוד לחץ!! כי זה אומר שהתבגרתי. זה אומר
שאני מקבלת תובנות. "תובנות על החיים". איכס, שונאת את זה...
אוף, זה נורא. זה ממש כמו פיצול אישיות. "ויקי הילדה" שנאחזת
בילדות ובנעורים כדי להישאר אחת כזאת ולא מבינה מאיפה לעזאזל
באה הסטירה המצלצלת של הבגרות, ו"ויקי המתבוגרת"
(מתבגרת+בוגרת) שמנסה בחצי מכוחותיה לפרוץ ולנפץ את השנייה,
ממש מושכת את עצמה החוצה מתוך צוהר קטנטן. עכשיו שמישהו יגיד
לי: ל"מתבוגרת" הזאת יש בכלל סיכוי להשתלט על האורגניזם הנחות
הזה, הידוע בשם "ויקי"??
לאאאאאא!!! |
