היום הגדול הגיע, הוא עוזב אותי היום. אני יודעת שהוא לא באמת
עוזב, הוא רק עובר לגור איתה. חצי שעה מפה, ממש בצד השני של
ת"א, חצי שעה בשבילי, אני נוסעת באוטובוס, בשבילו  בלי פקקים
זה אולי רבע שעה גג, אני לא מטומטמת, אני יודעת למה אני לא
רוצה לצאת מהמיטה, בניגוד למה שכולם חוץ ממנו חושבים עליי, אני
טיפוס די מודע. ואני מודעת לזה שהצעד הענקי שהוא עושה הוא צעד
ענקי שגם אני נאלצת לעשות, ראיתי אותו עם הרבה בחורות במהלך
השנים האלה, אבל בפנים המשכתי להאמין שאני הייתי השונה מכולן,
שאני הייתי באמת "הדבר האמיתי". ושאולי גם הוא היה, אם כן זה
בהחלט יסביר למה כל מערכת יחסים שהיתה לי בשנים האחרונות
נכשלה.
אני הייתי זו שהוא רצה להעביר איתה את כל החיים, שהציעה לה
להתחתן איתו, צעד ענקי בשביל גבר,
והנה הבחורה הזו, היא עוברת לגור איתו, היא עושה לו טוב, היא
בטח באמת תהיה "הדבר האמיתי"
ואז שוב אותה שאלה שנשאלת בראש שלי כבר שבוע .אם כל כך טוב לו,
למה כל כך רע לי לראות את זה?
אני כל כך שקועה במחשבות המוזרות שלי שכששמתי לב אליו הוא כבר
באוויר אחרי שסידר לעצמו תנופה שתנחית אותו ישירות על הגב שלי
ואז הוא צעק "קומי!!! קומי קומי קומי!!!" אני מעיפה אותו ממני
ובועטת אותו מהמיטה ואז אני שואלת בקול "למה אתה תמיד חייב
להיות הומו בצורה כל כך בוטה?" והוא כמובן ענה בצורה צפויה
למדי "אמא שלך הומו" ונעלם לו דרך הדלת אחרי שעשה פרצוף שידגיש
לי שהוא נעלב,
אבל מאוד מאוד נעלב.

קמתי מהמיטה וסידרתי אותה, זה מוזר, אני אף פעם לא מסדרת את
המיטה, אבל היום היה משהו מאוד חשוף במיטה המבולגנת שלי,
יצאתי גם אני למטבח, על הדלפק היו תחתונים, או שאולי "פיסת
בד", היא מילה שמתארת את זה יותר טוב. "אני רואה שהשתוללתם
אתמול." הערתי כבדרך אגב בדרכי אל קנקן הקפה הנכסף, הוא הגיע
אליו לפני ומזג לעצמו באיטיות מעצבנת ואז הרים אליי עיניים
ואמר "האמת שלא, הייתי בטוח שזה שלך", הסתכלתי עליו במבט תמהה,
ושאלתי בקול רציני מדי
"אני נראית לך זונה?!" הוא פתח את הפה בשביל לענות לי אבל אני
חושבת שהוא ידע שאחרי מבט רצחני בא גם האקט שמתלווה אליו, הרצח
עצמו.
ישבנו לנו במטבח, שותים קפה בדממה מעיקה, לא מסתכלים אחד על
השני לרגע, ואז הוא הרים את הראש והעיז להיות הראשון שישבור את
השתיקה שמלווה את הסיטואציה המיותרת הזאת "אני אוהב אותה" אמר
בהדגשה יתרה על המילה אוהב, אני המשכתי להסתכל על השולחן". אני
יודע שאת לא סובלת אותה, אבל היא הבת זוג שלי ואני אוהב אותה,
באמת אוהב. ואני מכיר אותך לא מאתמול, אני מכיר אותך טוב
מכולם, אני יודע מה את חושבת, ואני יודע מה את מרגישה, גם בלי
שתגידי כלום. זה אחרת עכשיו. ואת יודעת את זה, וזה.מה שהפכנו
להיות כל השנים האלה, אני יודע שבשבילך זה הפך לתירוץ, תחליף
למערכת יחסים. ו-..."הרמתי את היד ועצרתי את שטף הדיבור שלו,
"תחסוך הראל. יש דברים שאולי לא צריך לומר. שאולי עדיף לא
לומר, ואני יודעת שאתה אוהב אותה, אני יכולה לראות את זה
בעיניים שלך, לשמוע את זה בטון המתוק מדי שאתה תמיד עובר אליו
כשאתה מדבר איתה בטלפון. תחייה את החיים שלך, אתה לא חייב לי
דין וחשבון, ואני ואתה, ממילא היינו הורגים אחד את השני בשלב
מסוים. אני רק מקווה שהיא תסדר עם הנטיות שלך." מבט מבולבל
שהתלווה בהטיה קלה של הראש שלו הצידה, כמו כלב שמנסה להבין מה
רוצים ממנו, "על איזה נטיות את מדברת?" חייכתי ואמרתי בחגיגיות
"אתה חושב שאתה יכול לעבוד עליי?! הפיסת בד הזאת שמנסה להתחפש
לתחתונים, אתה יודע שזה לא שלי, וזה בטח גם לא של חברה שלך, מה
שאומר... שזה בטח שלך. שזה בסדר, באמת, זה גם לא הכי מפתיע
אחרי הגטקס כבר היה ברור שתבוא הצהרה יותר מופשטת". סיימתי את
דבריי, את הקפה כבר סיימתי מזמן, ועכשיו היה הזמן להתכופף, מה
שזה לא היה זה התנפץ על הקיר, איזה מזל שאמא גידלה ילדה עם
אינסטינקטים. חיכיתי רגע למהומה נוספת, עוד איזה חפץ מתנפץ,
שניה ועוד שניה, לא הגיע חפץ כזה, הראל עשה את הסיבוב אל המקום
שבו התכופפתי והושיט לי יד, תפסתי את היד שלו בהיסוס קל ואז
הוא חיבק אותי.
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה מישהו חיבק אותי ככה, בכלל,
לא רק הוא, כבר שכחתי כמה טוב זה מרגיש.
הוא הרפה מהחיבוק והלך בשקט לחדר שלו, הלכתי אחריו והסתכלתי
עליו באותו מבט תוהה שהוא עצמו נתן בי לפני כמה דקות, "אתה לא
הולך לזרוק עליי משהו?" שאלתי בסקרנות, "לא", הוא ענה בשקט
"אתה לא הולך להרביץ לי/לזרוק עליי כרית/סכין/ משהו שביר?"
שאלתי באותה נימה, הוא הסתכל עליי לרגע ואמר "לא, לא היום."
יכולתי לשמוע קצת עצב בקול שלו אבל אני מכירה אותו, ואני יודעת
שברגע זה הוא לא רוצה לא מילים ולא שאלות, רק שנשב כאן ונפנים.
אחרי כמה דקות הצלחתי להסתכל לו בעיניים, התקרבתי אליו  "אני
אוהבת אותך, אתה יודע?" שאלתי ספק כשאלה ספק כהצהרה, הוא חייך
לי וענה בצחוק קליל, "בטח שאת אוהבת אותי, כולם אוהבים אותי,
ואיך אפשר שלא? הסתכלת עליי לאחרונה? תראי איזה שרירים!"
התייאשתי, אני כבר לא אוציא ממנו רגע רציני.
הפעמון מצלצל בדלת, אנשים נכנסים ויוצאים, סוחבים איתם קופסאות
וכמה רהיטים, את הרהיטים שלו.
הרגשתי כאילו אני צופה בסרט ומעבירה אותו קדימה מבלי לעצור,
רואה את הכל בהילוך מהיר.
הגיע הערב והוא כבר לא השאיר שום זכר לקיום שלו,ועכשיו הגיע
הרגע שממנו רציתי להתחמק, הראייה קצת מטשטשת, דמעה יורדת בלי
שאני רוצה, הוא התקרב אליי ואמר בקול רציני אבל שליו "היי.
סופרגירל. אני לא מת, אני לא נעלם, אני רק גר קצת יותר יותר
מהחדר שנמצא לידך, את עדיין החברה הכי טובה שלי. את הוזה אם את
חושבת שאני הולך להיעלם." הוא סיים את דבריו וניגב את הדמעה
המתחדשת, "אתה יודע שזה יהיה אחרת עכשיו נכון? זה לא משנה
שאנחנו עדיין חברים הכי טובים, או שסביר להניח שתמיד נהיה, זה
עדיין אחרת, אנחנו, אנחנו מתפצלים פה." קולי דהה עם המילה
האחרונה שאמרתי, הוא חייך, נישק אותי בעדינות על הלחי, יצא
מהחדר וסגר אחריו את הדלת.
הדירה היא אותה דירה, רק קרה יותר,בודדה יותר, ושקטה יותר.
מחר יתחיל הבלאגן.החיפוש אחרי השותף הנכסף.
לצערי אני לא יכולה להרשות לעצמי את הדירה הזאת לבד, וגם אם
יכולתי, מה הייתי עושה עם החדר הריק? הופכת אותו ל"המקדש לזכר
הדביל"? לא נראה לי. החיים ממשיכים ואני צריכה מטרה חדשה
לקליעות שלי. אחת שתהיה זמינה חלק גדול מהיום. ולא שתהיה לי
חצי שעה מפה, הומו. אני אוהבת את המילה הזאת, הומו. גברים
סטרייטים כל כך מתעצבנים ממנה, אבל אפשר להבין את זה, אני
מניחה, אף אחד לא אוהב שמחליטים שהוא משהו שהוא לא, למרות
שבמקרה של הראל אני לא כל כך בטוחה.