אור נמס
כמו לב אל נר,
אשדות הבוקר
ממאנות בעדינותן
להביא עמן התחלה.
צריבה נולדת
אל עיניים שאינן יכולות עוד
לשאת את הראייה,
כל כך רוצות לישון.

כפור כועס,
כמו עקב אל עץ,
מנקר בו נחישות
ועמימות מספיקה
לשפע פרשנויות,
אך בכולן תקוה
שכהתרחקות הצעד
תתבסס הדממה
בחזרה נוגה
אל מעבר לשדות הקשב,
כל כך רוצה לישון.

קליפה נטרפת,
כמו התרחקות גורפת
מן היכולת לדעת
ולהיות מורגש.
עקצוצי חרש
חולבים מהמולתם המדומה
גצים של שקט.
גוף צועד מכוחות אתמול,
כל כך רוצה לישון.

והציפורים טרם הסיגו את תזמורתן,
והשירים טרם
פסקו מנשימתם.
רק האור, כבה וחוזר,
כל כך רוצה לישון.

אוטובוסים מדברים ביניהם
בשפה שאני מבין רק לרגע
והנה כבר לא עוד.
שפיותי שואפת להימלט
בשפה נטולת דימויים
אל הרחוב.

הזמן נשבר,
כמו קוביות של שוקולד,
לא כי הוא מתוק,
אלא כי הוא פשוט כל כך
מפורק כשלעצמו.

גם עם בוא השחר,
נשמות שרודפות אותו,
משכיחות זכרו,
שעות ששכחו את חשכתן
הן כמו אדם ששכח את שנתו.
חולם בין ענני המדרכות המתמלאות,
חוזר והולך בין משמעויותיהם
של מקומות,
כל כך רוצה לישון.

זמרת גומרת
אומר להשאילני,
בשיר שעליי אך לא אליי,
מספרת בתווים אחרים
את תלאותיי,
קולה טעון לחלל בי.

והיה הגרעין לקליפה,
והייתה היא כה שחוקה,
עד שהקל ברגעים
שוטף אותה,
וזה בכלל אינו רגע קל,
עצור ומבולבל,
כל כך רוצה לישון.

הנייר ממלמל,
כמו מכונה שזה עתה נדלקה
לעוד יום של עבודה.
מתכוונן הרמזור הפנימי מירוק
לצהוב
מתמשך והולך.
כוונת נכשלת להתמקד,
מטשטשת בין חלקיקי הזמנים
לכדי מקשה אחת
המתקיימת בנפרד מקיומי.
רישומים נבראים להשתנות
אל השמש,
כלובים נפתחים מעצמם
אל גוב הנפש,
צעד חולף צעד,
כאילו מעצמו,
כל כך רוצה לישון.

כשהאוויר מתקרר, אני חוזר.

תודה לכולכם באשר הנכם.