הכמיהה שחקה את חלומותיי.
חלומותיי הצלולים, הנהירים לי תמיד.
אני חולמת כאוס.
חולמת מציאות של מניעה.
אתה לא יכול אליי, ואני כפויה, קפואה.

שחוקה מול הגיון שלא מצליח לעורר את תודעתי.

כמהה לעוד לילה של חסד, מעורבבת בתוכנו.
צוללת אתך אל המקום הנהדר של הוויה משותפת, של אמת טהורה,
משחקים ילדותיים באהבת עולם.
אני צריכה אותך.
.
תחזור אלי, לתמיד תחזור. ללטף תחזור, לקרוא לי, לחייך, להטמע
ברוחי. הבטחת שתקח אותי, נדרת נדר של אהבה ותום, הבטחת.
הבטחת שתמיד ניהיה אנחנו, שאין לזה סוף.

חקוק על גופי האינסוף, גם אהבת האמת חקוקה, נשמתי מחרחרת
בכוחות גאולה מעומעמים, מצפה לשובך מלאכי, חברי הטוב.
ואתה, אינך שועה לקריאותיי הנואשות, לא מביט לאחור.
זנחת אותי, ושוב לעולם לא תחזור אלינו? פיסת השמיים שלנו כהה
אלי, והכוכב עמום, ירח זקן נואם לי על אחריות, ועל מידת האהבה,
על נעורים, על פזיזות, על טעות.
ואני מפנה נפשי, אל עבר לילה שלפני לילות רבים ועייפים, מפנה
ראשי אל עבר הילדות המשותפת שהיתה לשנינו יחד, לא מוכנה להרדם,
לא מוכנה לוותר הפעם.