"אבא, בוא תשב איתי קצת" הוא מפציר, ואפילו שכבר אמרנו לילה
טוב וכיבינו את האור, אני חוזר ויושב על שפת המיטה שלו. מוכן
להעביר איתו כמה רגעים פרטיים ויקרים, רגעי הדמדומים של לפני
השינה.
עוד כמה שנים זה כבר לא יהיה אפשרי. אני מביט בו וחושש להסב את
הראש אפילו לרגע. חושש להתבונן חזרה ולמצוא פתאום ילד גדול,
ילד עצמאי שלא רוצה את אבא לידו לפני השינה. שאפילו לא רוצה את
אבא אצלו בחדר. ביום שהוא ילמד לכתוב הוא יתלה על דלת החדר שלו
שלט: "אין כניסה להורים ולאחים קטנים מעצבנים". ואם פעם אחת
אני אכנס לחדר, כדי לחפש משהו או לשים לו בגדים מהכביסה, הוא
יצעק עלי שזה החדר שלו ואין לי שום זכות להיכנס כשהוא לא נמצא.
"אין לך שום זכות" הוא יצעק עלי, וכולו רק בן 6. "אין לכם שום
זכות" צעקתי אני על ההורים שלי, בגיל 6, בערב ההוא.
--
אחר הצהריים שיחקתי כדורגל ברחבה מתחת לבניין. אבא ואימא
הגיעו, לבושים יפה. אמא לבשה חליפה עם כריות בכתפיים. "אנחנו
נוסעים לבקר את סבא" היא אמרה, "אתה בטח רוצה להישאר ולהמשיך
לשחק".
האמת - רציתי לנסוע לסבא. אהבתי לנסוע לסבא. אהבתי לשבת אצלו
על השטיח בסלון ולראות סרטים מצוירים בערוץ 2 של ירדן. היתה לו
במטבח צנצנת עם עוגיות קוקוס, ואהבתי לקחת משם עוגיה ולטבול
בכוס התה של אבא. אחרי זה אבא היה מרים אותי על הכתפיים כדי
למתוח את הקפיץ בשעון הקיר.
רציתי לנסוע לסבא, אבל היינו באמצע המשחק ואימא של אחד הילדים
אמרה שאני יכול לבוא אליהם לארוחת ערב, ולהישאר אצלם עד
שההורים שלי יחזרו. נורא רציתי להמשיך לשחק. "ניסע לבקר את סבא
גם בשבת?" שאלתי, ואבא אמר לי שכן. אימא לא אמרה כלום. היא
החזיקה זר פרחים, הסתכלה עליו ולא אמרה כלום.
בערב הם חזרו ואספו אותי הביתה. כשהגענו הביתה הם סיפרו לי
שסבא נפטר והם היו בהלוויה שלו. הם אמרו שהם לא ידעו. הם באו
לבקר אותו, ושם סיפרו להם שהוא נפטר. "לא נכון, אתם ידעתם את
זה כשנסעתם! בגלל זה לא רציתם שאני אבוא!" כעסתי. כעסתי מאוד.
כעס עמוק וצורב. הם שוב אמרו שהם לא ידעו, הם רק נסעו לבקר
אותו ולא ידעו. "לא נכון! אתם לקחתם פרחים! אתם אף פעם לא
מביאים לסבא פרחים. אתם ידעתם שהוא מת, ולא רציתם שאני אבוא
להלוויה. לא היתה לכם זכות להסתיר ממני. לא היתה לכם שום
זכות!".
--
זעקת העלבון שלי בגיל 6 צורבת גם עכשיו, כשאני מבטיח בשקט לבן
שלי, שכבר נרדם, שאני לא אסתיר ממנו דבר.
אני מבטיח, אבל גם יודע שזה חסר תועלת. הוא יכעס עלי בגלל
דברים אחרים. אני לא אבין את הכעס שלו והוא לא יבין את
ההתנהגות שלי. אני אחשוב שאני עושה הכול לטובתו, והוא ייעלב
ויכעס.
אולי כשהוא יגדל וישכיב את הילד שלו לישון יהיה לו זמן לחשוב
ולהבין. |