משתרע על פני שדות פורים,
לאורך שבילים ארוכים ומיותמים,
בין החזון וההכרה האמתית,
הכאב הזה הוא אני.

בלי חמלה, כמלח לפצע,
בלי אהבה לעור החשוף והרך.
שליח של עבר במקום של עתיד,
הכאב הזה איננו סביבי.

פותח סדרות חדשות של חרטה תמידית,
מטשטש עקבות שהתוו צעדים לכדי דרכים,
הוא כמו הנבגד המקרי,
שנחפרים בו מעמקים חדשים
אל מעבר למילים.

מצלצל באופק, מהבהב בתודעה,
מזדחל בתוך מחילות הרגש
כמו גולם של נצח.
מתרברב בין הריסותיה המפויחות של תקוותי,
לא שוכח הכאב הזה,
הוא אני.