את השמש כיסה ענן שחור.
מטענים כבדים היו לו, ממש כמו שלנו
שליליים ועוצמתיים שגם גשמים בסוף מורידים.
מחכה שהסופה תעבור
כדי שאלייך אוכל לחזור,
השמיים מתבהרים ובשלוליות אלייך פוסעת.
השמש מציצה מבעד לעננים הנמוגים
אני קרובה, ממש עוד כמה צעדים
אך השמש נסוגה, ואותה שוב העננים מכסים.
טיפה אחרי טיפה הם מטפטפים.
חוזרת בחזרה, כי השמיים אליי בוכים,
האם הם מזהירים?

שוב מחכה שהסופה תעבור, כדי שאלייך אוכל לחזור.
השמש מציצה, הקשת מרגיעה
יום יפה הנה הוא בא.
את הדלת סוגרת,
בדרכי אלייך מדלגת
עוד כמה צעדים ואני אותך מחבקת
אך ככל שמתקרבת, השמש מתעמעמת.
כמה צעדים לאחור והשמש מחייכת
אני מתגנבת ואט אט מתקרבת
אך הסופה מאיימת
אני לא מוותרת, מעזה ומתקרבת.
השמיים שואגים, האם שוב מזהירים?
כנראה שסתם צירוף מקרים.

את כל סוף מחבקת
איך הפעם נותרתי מדממת.
מתעלמת ואותך מנשקת.
חוזרת הביתה ואני מאושרת
מביטה במראה, נראית קצת חיוורת.
היא זו לא אני, זו נראית לי גוססת
משפשפת את העיניים ושוב אותה בוחנת
"היא זו לא אני" ובחוזקה הולמת.
היא נסדקת, היא נשברת
היא תצוף... היא נגמרת!