קשה לי עם זה שלא כתבתי על זה כלום. כאילו זה לא היה משמעותי
או משהו.
אבל זה בעצם היה משמעותי מידי. אנלא אוהבת לצאת ריגשי, אבל גם
דברים שלא כתבתי אני זוכרת. בדיוק איך זה הרגיש ובדיוק איך זה
פעם. אני שיחזרתי ושיחזרתי לפני השינה. כי רק ככה יכולתי
להירדם.
וקמתי. וכשקמתי בכיתי. פשוט ככה, אוטומטית. בלי לשאול בלי
להבין בלי להתעורר מידי או לחשוב מידי... פשוט זלגו לי דמעות.
כשציחצחתי שיניים והסתכלתי במראה ולקפה לא היה טעם. הרגשתי מזה
ריקה.
ובדרך לבצפר בכיתי, ופה ושם יצאתי מאיזה שיעור ובכיתי עוד
קצת.
כי הלב שלי נשבר. אחר כך כבר הייתי עסוקה והפסקתי לחשוב,
והתחלתי יותר לעזור, ולרקוד ולצחוק ולשחק ולחיות.
אבל גם כשזה נגמר חזרתי לאותה נקודה. סיכמתי את החודש הזה
בבעיקר טוב לי.
אני יותר זוכרת את זה שהיה לי רע.
אבל היה בזה משהו ממש יפה, כי למרות שזאת הייתה אשלייה היה בזה
משהו ממש אמיתי.וזה נשאר איתי מלא מלא זמן, וחשבתי על זה המון.
ורעדתי וגימגמתי והרגשתי ככה קטנה.
הייתי חלשה מידי ורזה מידי ואמרו לי כרמל מה קרה? אז אמרתי
שכלום. אז היא אמרה שמה, היא רואה שמשהו לא בסדר, אבל אמרתי
שכלום. שאני בסדר והרגשתי כזה גוש בגרון.
בסוף זה נגמר כי הבנתי שזה דבילי, כאילו מישהו הביא לי כאפה.
אמרתי שאני אכנס למקלחת ואבכה את כל הדמעות שנשארו לי וששם זה
יגמר. ששם זה יישטף ואני אצא חדשה ונקייה.
ואמרתי שמעכשיו אני לא מאוהבת יותר.
ותמיד זה חוזר.
משמעותי.
בעיקר טוב לי ובעיקר רע.
ושוב לקפה אין ממש טעם
ושוב אני מרגישה ריקה.