שמלת ספגטי אדומה עד הברכיים, פרח לבן בשיער. רומא מעולם לא
נראתה יפה יותר. בהחלט הוספת לנוף, עם כוס הלימונדה הקרה מול
המזרקה הגדולה. פיאצה נאבונה הולמת אותך, ואת הולמת אותה. את
עוצמת עיניים, רק לכמה שניות, שלא תפספסי יותר מדי. נותנת לשמש
לשטוף אותך, נושמת עמוק ומקשיבה למים במזרקה, קולות הילדים
שרצים סביבה, תיירים. את סופרת שפות מסביבך. חם ברומא, הרבה
יותר ממה שדמיינת. הזהירו אותך, אבל ביטלת. את כל האזהרות את
מבטלת, כבר שנים. תכף תתחיל הבריזה. עוד מעט.
גבר מקומי שואל אם את צריכה עזרה, את נראית קצת אבודה. אם רק
היה לו מושג כמה. את לא צריכה עזרה, אבל הוא נעים לך. את חושבת
מה תוכלי לשאול. הוא מחייך ומציע לא רק להסביר לך איפה הפיצה
הכי טובה ברומא, אלא גם להצטרף אלייך כשאת אוכלת אותה. אולי זה
לא נורא כל כך, לטוס לבד לרומא. הפיצרייה ממוקמת מול הכניסה
לותיקן. תכננת לבקר שם ביום רביעי, אבל גם היום זה יהיה בסדר.
באיטליה הכל בסדר.
הפיצה האיטלית אחרת. מושלמת. כמעט שעצוב לך לבלוע את הביס
האחרון. הבצק פריך וטרי, ניכרים בו סימנים של שום ובצל. הרוטב
חי עד שאת מסוגלת לדמיין את הנערים הצעירים קוטפים את העגבניות
עם שחר. בהתחלה את מדמיינת אותם אסייתים, ואז משנה אותם ברוח
המקום. איטליה מושלמת, היא בטח לא מוצפת במהגרים לא חוקיים.
המוצרלה נמסה שלוש פעמים. אחת על הפיצה, אחת בפיך ואחת בקיבתך.
היא אמיתית. היא מכסה את הפיצה לחלוטין, בלבן-צהוב. לעזעזאל
הקלוריות, את בחופשה. הגבר שיושב איתך, שהציג עצמו בנתיים בתור
גוסטבו, מתאמץ מאד להסתיר את החיוך העולה בו לנוכח התדהמה שלך
מהפיצה. הוא לא מצליח.
את מודה לו, נפרדת בחיבוק וניגשת אל עבר הותיקן. הקפלה
הסיסטינית מחכה לך, רק לך. האצבעות הנוגעות לא נוגעות על
התקרה, מצפות לבואך מיום שצוירו. ארמון הותיקן מותיר מטר של
פער בין הלסתות שלך. הפסלים, הדיוקנאות, השיש, הזהב, הפסלים,
ציורי הקיר, ציורי התקרה. הפסלים. את הולכת מסוחררת, הפרח הלבן
בשערך נופל בדממה, ואיכשהו את לא מתנגשת באף אחד. בחורה חיננית
כמוך, בעיר חיננית כמו רומא, בוודאי שאת לא מתנגשת באף אחד.

יום ראשון. את צריכה לארוז. נגמרו שבעת הימים שלך. זרקת מטבעות
אל מזרקת המשאלות, אחד בשביל אמא, אחד בשביל אחיך, אחד בשביל
אופיר. שלא ימות בצבא.
פעמוני הכנסייה מהדהדים ברחבי העיר, או רק בחדר המלון שלך.
היית צריכה לארוז אתמול בלילה. מה השעה? בסדר. יש לך מספיק זמן
לעצור בכנסייה לפני הנסיעה לשדה התעופה. מימייך לא היית במיסה
של יום ראשון. מה יש לך לעשות שם, בעצם. אולי זה יהיה מעניין.
השמלה הלבנה וכובע הקש הרחב אינם מעוררים תשומת לב ברחוב.
ברומא כולם לבושים יפה. את מסירה את הכובע כשאת עולה בארבע
מדרגות האבן לכנסייה.

את עולה למטוס, וכל כוחך מרוכז במטרה: לא לבכות. רומא תמיד
תהיה שם, את תוכלי לחזור. עכשיו צריכים אותך בארץ. דנה מתחתנת
והיא צריכה את עזרתך. אודי מתגעגע אלייך, וגם הילדים. את חוזרת
להחליף חיתולים באמצע הלילה. כן, מרלו קר עם גוסטבו מול מדרגות
ספרד הן תעסוקה טובה יותר, נכון. אז מה. תשני קצת, זה יעביר את
הטיסה. הדיילת תעיר אותך כשתנחתי. תקומי לאטך, תעברי בביקורת
הדרכונים, תאספי את המזוודה. אודי יחכה לך בעיניים מוארות,
מחזיק את הקטנה.
חיבוק רחב שיאסוף את כולכם.
את תהיי בסדר.