פעם הייתה לנו נדנדת-חלודה
חורקת בגינה,
ליד עץ הלימון שקרס כבר.
אהבתי
לעמוד עליה ולדמיין שכך, בקלות,
אני יכולה לנדנד עצמי אל בית אחר
(ואולי זה לא היה כך. אולי
האומללים באמת אינם יכולים להכיר
באומללותם. זה כאב שמתרחב,
מפנה לעצמו מקום בעצמות
ולא מקליש עם השיער).

המשפחה שלי תצרף
של הדחקה ודוחק.
ילדים ילדים וכלבה אחת,
מי אב של
מי, מי אם.
[מה אם. מה אילו.
ילדים ילדים, בואו הביתה,
לא רוצים,לא רוצים,
הזאב יטרוף אותנו
ומעט מפחדים, מעט מפחדים].

באותו הבניין עברנו דירה
אל הקומה שלמעלה,
מפזרים את הדבוקות שהפכנו כבר
בבית אחד, עמוס חדרים עמוס בכי
שקט לתוך הסדינים לתוך
הכר(ה).

והנה בית של אבא ובית של אמא,
אשה של אבא גבר של אמא,
ילדים של אבא ילדים של אמא,
משפחה של אבא משפחה של אמא,
ואני:
(שריד אחרון לאימפריית-בזק,
מזרח מערב דרום והלאה).

צריך להחיש לעצמי קן, לקושש
עפאים, להכין בית.
לי, לעצמותיי
ולכאב הזה,
שעוד יקליש.

3/7/08