שלום לך, גיברת רופאה. שלום שלום.
לא, אני בסדר, תודה.
כן, כן. אני בטוח. ומה ההתעניינות, בעצם?
אצלך הכל בסדר? אה, נהדר. נראית נהדר.

רק ש... המעיים. תסתכלי מקרוב, אם את לא רואה מהמרחק הזה.
אמנם לא כדאי לך - המראה לא מלבב - אבל לא ידעתי למי עוד
לפנות. מה זה? שאלת על מה אני מצביע? את לא מצליחה לראות
בעצמך?

ובכן, יש שם בור! בור של ממש, גברתי הרופאה. אני מרגיש אותו גם
בלי להניח את היד על האזור הפגוע. נדמה לי שבהחלט ניתן לראות
אותו, אם כי לא טרחתי לבדוק במראה. עדיין לא רואה? גם לא כאשר
אני מצביע? ועכשיו? עם המשקפיים?

מוזר. הרי הוא שם, הבור. בור של ממש. עמוק, עמוק. תכולת מעיים
נשפכת ממנו עוד ועוד. כבר זמן מה נשפכת. מאתמול, או שלשום. אני
לא ממש מצליח לזכור, גברתי הרופאה. המעיים נשפכים והזיכרון
משתבש לגמרי.

ודאי שאני מפוחד. מעולם לא נפער לי בור כזה באמצע המעיים. לא
ידעתי שהדבר אפשרי, והנה פתאום (פתאום?) קרה לי. ולמה? למה
דווקא אני?

רגע, את מריחה אותו? משונה. לא הרגשתי בריח. גם עכשיו לא מצליח
להרגיש. וריח של מה, גברתי הרופאה? כמו הפרשות? אה, מזל. כמעט
שהובכתי. ואולי צריך אני להיות נבוך.

אז נסי לתאר לי, בבקשה, מה את מריחה. אמנם את הרופאה ואני
הפציינט, ובכל זאת הייתי רוצה שאת תהיי זו שתתאר את התחושה.

ריח חריף? צורב? שורף?
ריח מתוק, או מלוח? לא?
חמוץ?

לא, בחיי שאני לא מבין. ואני מבקש, תמשיכי לנסות ולתאר את הריח
הזה, של הבור שצמח לי במעיים.

ריח של בית של מישהו אחר?
בית לא נקי? כזה שגדלים בו המון חתולים?

קרוב, אבל לא מדויק, את אומרת? לי לא איכפת הדיוק, גברתי
הרופאה. הדיוק לא יפתור לי את הבעיה. ריח חתולים ביתי, אם כן.
רשמתי לי ומוטב שתרשמי גם את.

והנה, תוך כדי דיבור מתחיל גם אני לחוש בריח. אבל זה לא ריח של
חתולים, גם לא ריח של בית. זה ריח של כבסים שלא יובשו כראוי.
ריח לח, עדין, מעט מבושם (ומעט מבחיל). מכביד.

כבד לי, גברת רופאה. בבקשה, עזרי לי. לפחות נסי. השתדלי להיות
סבלנית. וכי לא תראי? תכולת מעיי הולכת וגולשת מהבור שבתחתית
הבטן. הנה היא כבר הולכת ומציפה את המרפאה.

עוד מעט תצא דרך הדלת והפציינטים שמעבר לה יחושו גם הם בריח.
כן, זכור לי שיש עוד פציינטים. מובן לי שגם להם מגיע טיפול.

והאמת היא, גברתי הרופאה, שלא שיערתי שאגזול חלק נכבד כל כך
מזמנך. עד שהגעתי הנה לא נראתה לי הבעיה כה חמורה. בבקשה, אל
תהיי אדישה. הלא את בעצמך אמרת שאת מריחה.

ואולי תתקרבי עוד? כן, עוד קצת. עוד טיפה. אני מתחנן. התקרבי!

ועכשיו את היד שלחי קדימה. כן. אני רוצה שתגעי בדיוק איפה
שנוגע אני. ועכשיו, חוזר אני בי מדברי הקודמים - חשיבות רבה
לדיוק. כן, ככה. שלחי ידך וגעי.

אל תפחדי. רוצה אני שתרגישי. שתחושי בעצמך עד כמה אמיתית היא
הבעיה שלי. והרי היא כבר נושמת בכוחות עצמה. את מרגישה?

בעדינות! בבקשה, בעדינות!

לפתע שטף אותי קור. מצטער. ממש לא התכוונתי להתפרץ בצעקה.
נבהלת? מהצעקה שלי?

אבל את הבור,
את הבור לא הרגשת?

ואיך לא? אבל נגעת בו! ממש! במו ידייך! והוא כל כך עמוק.
בואי, הושיטי את היד שוב. את חייבת להרגיש.

גברת רופאה, אני פציינט. את רופאה. מן הראוי שתטפלי בי. ומי אם
לא את? אני עצמי? ממש. גם בחיית מחמד איני מסוגל לטפל. שאטפל
בי עצמי? את לא מציאותית, גברתי הרופאה.

בואי, בדקי אותי שוב.

שאתחנן בשנית? אני נחלש וקשה לי לדבר בקול רם. ומה זה כבר
משנה, בעצם? גברתי הרופאה, את עדיין מקשיבה לי? גברתי?

אה, הכנסת פציינט אחר, אני רואה.

והנה, אני בחוץ. המון פציינטים, ולאף אחד מהם אין בור במעיים.
הם זוכים לטיפול, ואילו אני כאן, בחוץ. יחס שכזה לא יעלה על
הדעת. עלי לעשות מעשה.

וכיצד אעשה מעשה? תכולת מעיי נשפכה כולה והבור כנראה כבר לא
יסתם. הנה, כלתה תכולת מעיי, ועכשיו דברים אחרים בתכלית נשפכים
מנו - יקרים פחות או יותר.


בשטף צורב ובלתי פוסק הם פורצים ממני החוצה. מים חיים.

מלחלחים ומרטיבים את הסביבה בעוד אני הולך וכלה.


ועכשיו הקלה. כעת כבר לא איכפת מה שקורה, מה שקרה ומה שיקרה.
בור במעיים? אהא. טוב ויפה.

רופאה? איזו רופאה? כבר הספקתי לשכוח.

אמת, טוב שנשפכתי.
כך אשאר כאן, ריק.

אויר יבש יעבור דרכי וישמיע קולות נעימים בשעה שיכנס דרך מעיי
ויצא דרך פי.