נעלמת. מחשבות על העולם אך אין לי עוגן.
נפצעת פתאום ולא חשבת להחזיר לעצמך את
מה שצריך להחזיר.
כאילו ציפור
פתאום קרקשה מלים שאי אפשר לשים בהן פינה.
ברחת פתאום
אני לא יכולה לכתוב את שמך.

משפטים, מפשטים, מפרשים. לא יכולה לכתוב את שמך
אותיות קופצות מתוך ארסנל, סליק, מטמון. אך אין לי שם
אין לי שם כלום. מלקות ומלקים, אני מלקטת רסיסים לתוך סלים
ומנסה
לבנות ארמון שנהב, מגדל זכוכית, חומת קלפים. לכתוב את שמך

אל תלכי.
כל מה שאני חושבת שאני יודעת לא עובד עכשיו.
כאילו באה יד גדולה ומחתה אותך. אינספור

יום אחד את תהיי גדולה. וכולנו נגיד שהכרנו אותך פעם.
נקשיב לוולווט אנדרגראונד (היית שונאת אם הייתי כותבת
מחתרת הקטיפה אבל עוד יותר שונאת שזה באותיות
בעברית) ונגיד אתם רואים? ככה היא היתה
חזקה
השפעה חזקה
כולה אפלה חמה ועוטפת
וכולנו הושפענו ממנה
כולנו כתבנו שירים בדמותה וניסינו לצייר את השיער שלה
עם עפרון פחם אבל החוד נשבר
שוב ושוב
וכולנו סובבים סביבך, יוצאים ונכנסים בדלתות
של הדירות עם הפוסטרים של הפרסומות הישנות
וכל מני דיסקים וספרים שנחשבים
ודוברים בך
כולנו חגים סביבך ואת לא מרגישה
מפרפרים סביבך ואת מרפרפת בתוכנו
אולי את רוצה לסגור את הדלת
ושהלילה יעשה את כולנו יפים לנצח
אבל את חיה בתוכנו ילדה
אנחנו מנסים להדחיק אותך ולהעלות אותך באוב
אבל את חיה
כמה ילדותי, אחרי הכל
הרי אסור להעריץ, צריך להיות נפרדים
ובכלל מה יש להעריץ
כולנו הלא אחד.