מכירים את הימים האלה שאתה קם בבוקר והכל פתאום מרגיש מוזר? לא
שבאמת אפשר להגדיר מה, אבל ברור שזה שם. כמו פצע מעצבן בתוך
הפה - לא ניתן להגיד בדיוק איפה אבל אתה בהחלט מרגיש שהוא שם.
היום הוא יום שכזה. קמתי בשעה 07:57, בדיוק 27 דקות אחרי תחילת
צלצול השעון. בדרכי לחדר האמבטיה למלאכת קרצוף השיניים
והתרוקנות מהרעלים הנוזליים שהצטברו במהלך הלילה הרגשתי שוב את
אותה השנאה שאני חווה בכל בוקר. סוג של בחילת בוקר כאילו הייתי
אישה בחודש החמישי להריונה וכרגע אכלתי חופן מלפפונים חמוצים
לארוחת הבוקר. אבל הרגשת השנאה הייתה מהולה בבלבול לא מוסבר,
סוג של חוסר אונים שאני לא מכיר, וזה הפחיד אותי קצת. מיהרתי
לסיים את סידורי הבוקר כי כרגיל, אני עומד לאחר לעבודה וגם
הבוקר לא היה לי זמן לכוס קפה נורמאלית או רפרוף על העמוד
הראשון של העיתון. בדרך למעלית שתוציא אותי אל העולם הנורא
חטפתי פרוסת לחם עם קצת גבינת עיזים צהובה, ואכלתי אותה בעודי
ממתין למעלית שתגיע כבר. למה לעזאזל אני צריך לחכות למעלית? זה
לא אני ששילמתי להתקין אותה בביתי? היא לא פה בשביל לשרת אותי?
לא יעלה על הדעת שאני אשלם ועוד אמתין כמו מפגר עד שהמכונה
האיטית הזאת תואיל בטובה להגיע כבר ולפתוח את דלת הברזל
בהתנשאות מרתיחה. אוי כמה שאני אוהב מחשבות חיוביות על הבוקר.
לפחות זה מעביר לי את הזמן ואני מוצא את עצמי מחוץ לבית מתחיל
ללכת לעבר מכונת המוות הקרויה "פיאט פונטו". בזוית העין אני
רואה את השכן ההוא מהבניין ממול שאת שמו אני לא באמת יודע, וגם
לא באמת רוצה לדעת. מנימוס אני מהנהן באיטיות כאומר: "היי, אני
יודע שאתה כאן, אתה יודע שאני כאן, שנינו יודעים שאנחנו שכנים,
אז בוא נהיה מנומסים ונמשיך הלאה לעבר היום הארוך שמחכה לנו".
אבל אז שוב חוזרת אותה ההרגשה המוזרה מהבוקר. במקום לקבל את
האישור הרגיל על ההנהון שלי, השכן הלא מוכר עומד ומסתכל. לא
מסתכל, בוהה. השכן עומד ובוהה בי, כשאף חלק בגופו לא זז פרט
לעיניו שעוקבות אחריי בהשתאות. הרגשה לא נוחה, ללא ספק. ומה
אני עושה כשאני מרגיש לא בנוח? בורח. בדיוק כמו שקורה כשאני
בפאב ורוצה להתחיל עם ההתאהבות היומית, או כשאני רואה אישה
מועדת ברחוב, או כשלמישהו נשארה קצת פטרוזיליה בין השיניים.
אני בורח. האצתי צעדיי, נאבקתי כדי להכניס במהירות את המפתח
למנעול הדלת, נכנסתי בזריזות, התנעתי, ובחריקת גלגלים האצתי
לעבר האופק. במראה ראיתי את השכן עומד על המדרכה, בדיוק באותו
המקום בו עזבתי אותו לפני עשר שניות, והוא בשלו. בוהה. מפחיד.

הדרך לעבודה הרגישה מוזרה לא פחות. נסעתי במסלול הרגיל שלי
דרך הפקקים של איילון צפון עד הפקקים של הרצליה פיתוח. מאחר
ומדובר בחודש אפריל אני מרשה לעצמי לנסוע עם חלון פתוח, ובריזת
הבוקר בדרך כלל מספקת הרגשה נעימה שמעבירה את הבחילות. לא
הבוקר הזה. ברדיו מדברים איתי טל ואביעד וזה לפעמים מצחיק. כמו
תמיד אני רוצה להתקשר ולהשתתף באיזה משחק רדיופוני כזה או אחר,
ולזכות בערכת קרם שיזוף ומיץ מנגו זול, אבל כמו תמיד אני מפחד
לחייג. מה יקרה אם אני אעלה לשידור? באמת כל מי ששומע את
התוכנית ישמע גם אותי? ואם לא ייצא לי קול כמו שצריך? ואם אני
לא אדע את התשובות לשאלות שהם שואלים? פדיחה! אני צריך שבארוחת
הצהריים בעבודה אני אהיה נושא השיחה? לא תודה. אור הזרקורים
הוא בכלל לא בשבילי. הרבה נהגים מחליטים גם הבוקר להידחף בפקק,
ואני מרגיש נבגד. נדפק. פראייר. אידיוט. למה אני אף פעם לא
נדחף בפקק? הזמן שלהם יקר יותר משלי? האמת שיכול להיות. תכל'ס
לא ממש איכפת לי לאחר לעבודה, גם ככה לא טוב לי ואני מנסה
לבלות שם כמה שפחות זמן מהיום שלי. לא שיש לי משהו אחר טוב
יותר לעשות עם הזמן, אני פשוט לא כל כך רוצה להיות שם. בעודי
שוקע בדיכאון אני מסתכל קצת לצדדים כדי לבחון מי השכנים שלי
במסע הבוקר הזה. אבל משהו שונה. האנשים הם אותם אנשים שאני
רגיל לראות כל בוקר, אבל המבטים שלהם לא שגרתיים. גם הם בוהים
בי, בדיוק כמו השכן. יושבים במכוניות שלהם, שותים את הקפה שלהם
בכוס קלקר, מעשנים את הסיגריה שלהם, ובוהים בי! אני מסתכל
ימינה - אנשים בוהים. שמאלה - אנשים בוהים. במראה האחורית -
אנשים בוהים! טוב, זה מלחיץ. כמעט מלחיץ כמו להחנות את האוטו
שלך בכחול לבן באזור 2 בת"א, כשתו החניה שלך הוא אזור 1. כשאני
מבין שאין בפניי אופציות אחרות אני מישיר מבט, מגביר את הרדיו,
ומתפלל שאני כבר אגיע לעבודה, למבצר הקטן שלי בקומה ה-14.

עוד מעלית. עוד לחכות. עוד דלת ברזל מתנשאת. אני נכנס למעלית
עם כ-15 חליפות נוספות ומטפס באיטיות לקומה ה-14. כמעט בכל
קומה הדלת נפתחת כדי לפרוק ולהעמיס אנשים, כאילו היו לחמניות
חמות שיצאו עכשיו ממאפיית "אנג'ל" באזור תעשייה כלשהו במרכז.
כולם נראים אותו דבר. לכולם אני מחייך בזיוף מבלי לדעת עליהם
כלום, וכמובן שאני מצפה כבר בקוצר רוח לראות איזו מסכה ישימו
עליהם היום החליפות, ובאיזו ברכה שגרתית יקבלו את פניי. האם זה
יהיה "בוקר טוב!" צוהל, או אולי "נו, איך קמת הבוקר?", או "אני
רואה שהיה לך לילה מעניין אתמול" מלווה בהלצה צינית, או משהו
לא קשור כמו "ראית מה נסגר שער הדולר אתמול בלילה?". בכל מקרה
מדובר בקקי טהור. כזה שיוצא בערך שעתיים אחרי שאתה מסיים ארוחת
בשרים גדולה ב"גני יהושע" ביום שבת. אבל הבוקר הארוך הזה ממשיך
להפתיע, ואני לא זוכה לתגובות הרגילות מאף אחד מעמיתיי
הזומבים. כלום. הדבר היחיד שאני זוכה לו הוא מבטים. כאלה שכבר
למדתי להכיר היום. בכל מקום זוגות עיניים מסתכלות אליי במעין
קיפאון שכזה, ריקנות שכזאת. מבטים תמיד הלחיצו אותי, וגם עכשיו
אני נלחץ, על אחת כמה וכמה כשיש כל כך הרבה חליפות שמסתכלות
עליי. למה כולם עושים את זה הבוקר? מה קרה לי במהלך הלילה? יש
לי חוט נזלת מידלדל מהאף? המעלית מגיעה לקומה שלי ואני רץ מיד
לעבר השירותים לראות האם יש דברים בגו. זה יכול להיות הבוקר
הכי מביך בחיים שלי אם חלילה פספסתי משהו במהלך ניקיונות הבוקר
שלי. שירותי הגברים ריקים מאדם ועדיין מריחים מחומר ניקיון
זול, מצב שישתנה במהרה בעוד מספר שעות כשכל הבהמות יחזרו
מארוחת הצהריים. אני בוחן עצמי בזהירות במראה הגדולה, אבל לא
מצליח לראות שום דבר לא שגרתי. לא שאני אוהב את מה שאני רואה,
אבל לא מדובר במשהו שונה מהרגיל. אני בוחן שוב את האיברים
החיוניים ומוודא שאין תוספים לא צפויים על האף, עיניים,
אוזניים, שיער או לחיים. הכל תקין. אז למה כולם נועצים בי
עיניים בצורה כזאת? אני לא טיפוס חברותי כל כך, אז אין לי אף
חבר קרוב שאני סומך עליו ואני יכול לשאול אותו מה לעזאזל קורה
פה. אני משתהה עוד כמה דקות בחדר השירותים כדי לנסות לגבש
תכנית פעולה לדקות הקרובות, ולהבין איך אני מגיע למשרד שלי
במהירות המרבית. אני מחליט שהדרך הטובה ביותר היא פשוט לרוץ.
כן, זה ייראה מוזר שאני רץ מהשירותים למשרד, אבל אני לא כל כך
רואה ברירות אחרות. פתחתי בריצה מהירה והרגשתי איך המכנסיים
שלי מתחילים להחליק ממותניי, על אף החגורה המהדקת אותם. ביד
ימין אני מחזיק את החגורה וממשיך לרוץ לעבר היעד הנכסף. אני
משער שבדרך אספתי מבטים נוספים, אבל לא הספקתי באמת להסתכל
סביב בעודי נס על נפשי. ישבתי בחדר השקט שלי, הכנתי כוס קפה,
והתחלתי להתבטל עד שהגיע סוף היום.

בערב, לאחר מקלחת יסודית, אני פונה לעבר הפאב השכונתי כדי
להטביע את היגון בכמה ליטר בירה וחפיסת סיגריות. את מצב הרוח
בפאב במהלך הערב אפשר כמו תמיד לתאר בגרף ליניארי פשוט. את
הערב אני מתחיל עם תקוות שמקורן לא ידוע, שאולי היום אני אפגוש
מישהי ואנחנו נתאהב ממבט ראשון ונרכב על סוס לבן לעבר השקיעה.
ככל שהערב מתקדם ואני משתכר, אני בעצם מתפכח ומבין שהיום זה לא
יקרה. בשום יום זה לא יקרה. כבר איבדתי תקווה לחלוטין. אני שם
לב שאנשים בוהים בי בעקביות, אבל הזמן והאלכוהול עושים את
שלהם, ואני קצת מתרגל לזה. אני ממשיך לשתות כוס אחרי כוס,
ושואף סיגריה אחרי סיגריה, והאנשים ממשיכים לבהות בי. אני יודע
שהם בוהים מבלי שאצטרך ממש להסתכל. קצת כמו שמורה בבית הספר
היסודי יודעת מי מזבי החוטם משתעשע גם כשהיא כותבת משהו על
הלוח. יכולת מפוקפקת שאין לי צורך בה בכלל. אי שם, כשעתיים
אחרי חצות, שילמתי לברמן על התענוג שסיפק לי הערב והתחלתי פוסע
לעבר היציאה. איזה סיום הולם ליום שכזה. בודד, מפוחד, חסר
אונים. כמו חיה פצועה שכלואה בכלוב בקרקס. יצאתי לרחוב שמשום
מה היה הומה אדם מתמיד. יכול להיות שיש איזה פסטיבל כזה או אחר
שהעירייה החליטה לקיים בשעות הלילה המאוחרות ולהפריע לתושבים
שמנסים לישון. התנדנדתי במורד הכביש לכיוון הרחוב המקביל בו
עומד איתן בניין הדירות בו אני גר, מנסה להימנע מהתנגשויות לא
נעימות עם עוברי אורח. אבל מיד אני מבין שזה לא יכול להיות כי
כולם פשוט עומדים ובוהים בי בעודי הולך. מפנים לי נתיב. נתיב
בושה בו אני יכול לצעוד ולהראות לעולם את מי שאני. אבל פתאום
משהו שונה ביום בנורא הזה. משהו אחר. פתאום הולכת לעברי ילדה
קטנה, לא יכולה להיות יותר מבת 11, השד יודע מה היא עושה פה
לבד בשעה כזאת. הילדה לובשת שמלה אדומה שמגיעה עד הברכיים,
גרביים לבנות, ונעלי בלט שחורות. לראשה שתי קוקיות, וסיכה
בודדה בצורת פרפר בצדו הימני של הראש. מעבר לכך שמדובר
בסיטואציה מוזרה לכל דבר, היום אני גם קצת מפחד. אני מפחד כי
בניגוד לשאר האנשים הנוכחים פה כרגע, ובניגוד לשאר האנשים
במהלך כל היום הזה, הילדה לא בוהה בי. היא מתקדמת לעברי, עם
עיניים עגולות ויפות שמלאות תום ונעורים, ולא בוהה במבט משתאה.
מתייחסת אליי כאל אדם מן השורה. אבל רגע, למה היא הולכת לעברי?
אנחנו מכירים? לא... אני הרי לא מזהה אותה. וזה לא בגלל
האלכוהול, אני באמת לא מכיר אותה. הילדה מתקרבת. מה עושים? איך
מתנהגים? מאוחר מידי, היא כבר פה. "שלום אדון גיבנת" אומרת
הילדה האדומה בקול רך וצפצפני. "שלום שלום" אני עונה בשקט,
ובינתיים מתעלם מהכינוי המוזר שהצמידה לי. "למה אתה הולך
עקום?" שאלה בתמימות. "ובכן ילדתי, זה בגלל שבתוך הדם שלי זורם
עכשיו אלכוהול ששתיתי במשך כל הערב, ואלכוהול גורם לחושים שלך
להיות קהים. ואז אתה הולך ומתנדנד" עניתי בציניות שעליה
הצטערתי קצת מיד אחרי שסיימתי את המשפט. "לא, את זה אני יודעת"
אמרה בחוכמה, והוסיפה "התכוונתי לשאול אם אתה הולך עקום בגלל
הגיבנת שלך". מוזר. שוב, היא הפריחה לאוויר את המילה "גיבנת".
מה, אני גמל? על מה היא מדברת למען השם? "תסלחי לי רק רגע
בבקשה, למה את כל הזמן אומרת גיבנת?" שאלתי בחשש מהול
באסרטיביות, והתשובה שלה לא איחרה לבוא "בגלל שיש לך גיבנת
בגב". "סליחה?" שאלתי כלא מאמין. "גיבנת. יש לך גיבנת. כמו
הסיפור על הגיבן מנוטרדאם. אני יודעת כי סיפרו לנו על זה בבית
ספר, שהיה גיבן בכנסייה בנוטרדאם שהסתתר תמיד במגדל של הכנסייה
והתפקיד שלו היה לצלצל בפעמון בכל שעה עגולה. למה אתה לא מסתתר
בבית כנסת?" הדברים שלה תפסו אותי לא מוכן. לקחתי כמה נשימות
עמוקות, וניסיתי לעכל את מה שהיא אומרת לי פה. "ילדתי, אין לי
גיבנת. אני לא יודע על מה את מדברת" הכחשתי נחרצות. "יש לך,
אני רואה שיש לך" היא התעקשה. "אין לי!" נבחתי בפתאומיות, מבלי
יכולת לשלוט בעצמי, ושוב הצטערתי מיד כשהמילים יצאו מפי.
להפתעתי האדומה שמולי לא התנהגה כמו ילדה טיפוסית, ורק תקעה בי
מבט מחנך והוסיפה "אני רואה שאתה לא כל כך רוצה להאמין בזה שיש
לך גיבנת. תסתכל טוב טוב בחלון הראווה פה בחנות, ואז תאמין
לי". היא כל כך רגועה בשיחה איתי שזה מטריד. האמת שהיא לא ממש
השאירה לי ברירות, אז פניתי לעבר חלון הראווה והסתכלתי
בבבואתי. הסתכלתי. והסתכלתי. והסתכלתי. ואז שפשפתי את העיניים
כדי לוודא שאני רואה כמו שצריך, והסתכלתי שוב. אני לא מאמין.
גיבנת. יש לי על הגב גיבנת! מה זה צריך להביע? מתי צמחה לי
גיבנת? בחיים שלי לא ראיתי שיש לי גיבנת! ואז נופל האסימון. אז
בגלל זה כולם בוהים בי כל היום בצורה כל כך מוזרה. בגלל זה יש
לי כל הזמן הרגשה לא נוחה של משהו שונה. שיט. אני מרים את הראש
ומסתכל סביב. כל הרחוב עומד. שקט מוחלט. כל האנשים הנלוזים
מסתכלים עליי ומחכים לראות מה יעשה היצור הדוחה. ומה אני עושה
כשאני מרגיש לא נוח? נכון מאוד, אני בורח. לקחתי את עצמי
והתחלתי לרוץ הביתה. "זה מי שאתה!" צועקת לי הילדה האדומה
בעודי מתרחק "זה מי שאתה וככה זה צריך להיות!" אני מתעלם ממנה
וממשיך לרוץ עד שאני מגיע הביתה. מהר אני נכנס למיטה ושוקע
בשינה עמוקה ונטולת חלומות. שינה של שכחה.

קמתי בבוקר בלי שעון, מה שנקרא יקיצה טבעית. מזל שזה כבר סוף
השבוע. הלכתי לחדר השירותים כדי להשלים את הטקסים הקבועים של
הבוקר, ואז פתאום זה הכה בי כמו פטיש 5 קילו ישר בראש. יש לי
גיבנת! אני קצת מתרגש וקצת נבהל, ובתוך כל האקסטאזה הזו אני
מפחד שאעשה את צרכיי במכנסיים. מבט למראה. כן, היא עדיין שם.
זה עדיין שם. אין לי כל כך איך להתמודד עם הסיטואציה, אז אני
חוזר לדפוס ההתנהגות היחיד שאני מכיר - לברוח. אבל הפעם אני
צריך לברוח מעצמי, וזה לא נראה לי כמשימה אפשרית. יצאתי מהדלת,
נכנסתי לרכב, ונסעתי. פשוט נסעתי. לא יודע כמה זמן עבר, אבל
איכשהו מצאתי עצמי מחנה במבצר "אפולוניה" שבפאתי הרצליה פיתוח.
התחלתי צועד לעבר הים, והתיישבתי על קצה הצוק, מביט אל השמש
שממרכז השמיים מטילה אורה על הים. כנראה שנוצרו צבעים נעימים,
אבל אני לא כל כך יודע כי אני עיוור צבעים. ראשי ריק ממחשבות
הבטתי לעבר השמיים. אז מה אם הגננת שלי תמיד אמרה שאסור להסתכל
ישירות אל השמש כי זה יפגע בראייה שלי. אני אוכל גזר כל יום,
זה אמור לנטרל את הנזק. עברה דקה, אולי שתיים, ייתכן חמש. אין
מחשבות. אבל לאט לאט יש רגשות. רגשות, קונספט מוזר מבחינתי.
לאחר כמה זמנים נוספים, בלי הודעה מוקדמת, נוזלת לה דמעה מעיני
הימנית, עושה דרכה על הלחי עד שלבסוף ניתקת מגופי ונעלמת עשרות
מטרים מטה לעבר הים. חברותיה לא מאחרות לבוא ולפתע אני בוכה.
בכי תמים, נקי, אמיתי. לא בכיתי מאז כיתה ג' כשגנבו לי את
מזוודת ה"פוגים" שאספתי. והנה, עכשיו אני בוכה. ושום דבר לא
עולה לי לראש חוץ מהשאלה - מה נהיה ממני? מתי הפכתי כל כך חסר
אונים? מתי התמלאתי בכזאת שנאה לעולם וליושביו? פעם לא הייתי
כזה. פעם הייתה לי שמחת חיים, אהבתי אינטראקציה עם אנשים,
שמחתי לראות כלב מתרוצץ בשמחה ברחוב ומניד את זנבו מצד לצד. מה
קלקל אותי כל כך והכניס בי אדישות ופחדים וחרדות וריקנות
שמילאו כל נקב ומולקולה בגופי? מתי התמלאתי בדברים האלה שיצרו
בסופו של עניין את הגיבנת הארורה הזאת על הגב? אין לי תשובה.
ואני מוצף בחוסר אונים. שיט. "תברח... תברח... תברח..." קוראת
לי הגיבנת המקוללת בקול מטריד שנשמע כמו שילוב בין אישה בת 98
ומוכר אבטיחים בשוק. לאן אני אברח? מה עוד נותר לי לעשות? אבל
הגיבנת כבר לא מחזירה תשובה. חפנתי את הראש בין הידיים וקברתי
מבט באדמה. הרמתי מעט את הראש ונזכרתי איפה אני יושב כרגע.
לפתע הים נראה קורץ מתמיד. מה יותר טוב מזה? אם כבר לברוח, אז
כמו שצריך. אולי סוף סוף אני אלך עם משהו עד הסוף בחיים
המסריחים שלי. ואני עוד אשכרה יכול ליהנות מהנפילה החופשית.
חופש. אולי זו תהיה הפעם הראשונה שאני ארגיש מהו חופש אמיתי.
נעמדתי על שתי רגליים שלא כל כך רצו לתמוך במהלך הזה, והביעו
את התנגדותן על ידי רעידות בלתי נשלטות. התעלמתי. הזדקפתי ככל
שנתן לי הגב, פרסתי ידיי לצדדים, עצמתי עיניים, והרגשתי את
הרוח חולפת על המבנה האווירודינמי שיצר ראשי מדולל השיער.
בעודי מתנדנד אחורה וקדימה אני חושב על ההלוויה שלי. מי יבוא
לאירוע הזה? מי בכלל בחיים שלי יכול להגיד עליי מילה טובה? "אף
אחד" מתפרצת הגיבנת. די! אני מנסה לצעוק לה חזרה ולהפסיק לחשוב
בצורה שלילית כל כך בדיוק לפני שאני עומד לבצע את המהלך
המשמעותי ביותר של החיים שלי. או בעצם של המוות. בזמן כזה צריך
לחשוב חיובי. נשענתי מעט קדימה ו... ו... לא. אני לא מצליח.
תמיד הייתי פחדן ותמיד אהיה. לקפוץ? "על מי אתה עובד?" שאלה
הגיבנת וכל כך צדקה. הסתובבתי והלכתי בשקט מחריד לעבר הרכב,
התנעתי, וחזרתי בתבוסתנות הביתה. זה מי שאני...