כשהחיים משיכים כסדרם אתה לא מוצא סיבה להיתעקב על דברים - על
אנשים. כשהחיים נפסקים פתאום אתה חוזר אחורה ומתמהמהה על מה
שכבר חלפת על פניו. מילה. פרצוף, התרחשות שאדם אחד פתאום קיבל
בה במה ו"ספוט". כי כשמישהו מת צעיר, ובמיוחד במלחמה אתה חייב
לחזור לזכרונות ולהתעקב עליו כי לא יהיו זכרונות חדשים איתו
ורק ככה, אולי, הוא ממשיך לחיות. ואם לא הכרת אותו אז גם
התחושה של פיספוס נותנת אחיזה במשהו, משהו ממנו.
xxx
יום הזיכרון לנמרוד במצפה שלם
בנסיבות הזויות השתנה לי נוף הצפון, בוקר אחד לפני 3 שנים. גם
היום זה יושב אצלי בראש בתחום אפור בין מציאות להזיה. נדמה לי
שמה שלא מאפשר להתרחשות ההיא לתפוס את מקומה הברור במציאות הוא
מותו של נמרוד. קשה לי להבין מוות וקשה לי להבין את מותו, איך
אדם קיים וגשמי חדל ברגע אחד להתקיים ונהיה למשהו אידילי, בלתי
משתנה, שכבר אי אפשר לגעת בו. אני גם לא יכול להפוך את מה שקרה
שם לסיפור הזיה, כי המעבר של בן אדם מ"יש" ל"אין" מתממש
להיווכחות שאין ממנה חזרה. המצאות כולנו פה היא עדות לכך.
למרות שלא הייתה לי הכרות עמוקה עם נמרוד, הוא היה אחד משלנו,
ולכן תמיד יהיה לי קשר אליו, קשר שאני אעבוד כדי לשמר.
