מזור שירה ופרוזה.
א - תיק.
השאלה הגדולה, היא למה קדימה? האם הוא כמו נהר שנמשך על ידי כח
מטה, לכיוון הים השחור? ואולי בעצם הוא לא זז קדימה, אולי אני
חי את חיי מהסוף להתחלה, או בערבוביה, ורק הראש שלי מסדר הכל
לאחר מעשה, תעתוע עלוב.
ב - תק.
כבלנו אותך בתיקתוקי מחוגים,
בלוחות השנה, במועדי החגים,
היית חופשי,
ערום, וגאון.
כעת אתה עובד מסביב לשעון.
כמעט אנושי.
ג - תיק.
"צריך סכין" אמר הפילוסוף. הפיזיקאי, שפניו החווירו מאד, הושיט
את ידו לכיסו, שלף סכין יפנית ונתן לפילוסוף. "בחפץ לב",
"תודה" אמר הפילוסוף.
"מה זה?" שאל הפילוסוף, אצבעו הארוכה פשוטה קדימה בהיסוס,
כאילו אינה בטוחה שתפקידה שלה, האצבע, הוא להצביע. הפרופסור
הרכיב משקפיו, הדביק ריסיו, "זה..." הוא אמר, אז הוא תחב את
אגודלו הרחב, שלף אותו וליקק אותו "זה כמדומני זה דם".
הפילוסוף ניגב את הדם בשמלה, "אני יכול להביא את השמלה הישנה
של אישתי" ענה הפרופסור, הפילוסוף אמר "צריך לנגב".
"ועכשיו" אמר הוגה הדעות, "עכשיו נתפור" "ודאי" הסכים עמיתו
המלומד. "ובכן?" הפילוסוף הרים גבה, "אה! נוכל להשתמש במכונת
התפירה של ארוסתי" "נהדר, זה יעבוד" פסק הפילוסוף. והם תפרו.
והתיזו יוד על הפצע.
הרופא עמד מן הצד, הביט בשעונו, וגיחך.
ד - נקמה.
מזוג ושתה לך,
כוס נושקת לכוס אישתך,
אך אני אחלל את גופה,
ואדרוש את קומתך הזקופה.
אתן שיבה ואקח תקווה,
ומה שאקח לא אשיבה,
משא ומתן בין גלגלי המזל
שאזל ונזל אל הים השחור,
וברוחי המייללת אחפור לך בור,
ברוחי המקוללת אצור לך חור,
אתה שלי וזה ברור ונהיר,
אתה כולך, ללא פשרות
גוף ושורות.
במיוחד אותה פיסת עור בהיר. |