הנה, אני, עדן סימן-טוב, הבחורה הכי לא רומנטית בעולם כולו,
שלא התאהבה עדיין אף פעם,
שלא חושבת שתהיה מסוגלת להתחייב לאדם אחד אי פעם, מרגישה משהו
בלב...
וזה לא משהו כמו בד"כ, זה לא על ילדים עזובים, על שואה של לפני
60 שנה, על שואה של היום, זה לא מחאתי, זה לא פוליטי וזה אפילו
לא דעתני...
זה פשוט קטע שכתבתי, על מישהו אחד, אמיתי ממש, שפעם ראשונה גרם
לי להרגיש קצת יותר מהרגיל...
[לא, עדיין לא התאהבתי ואפילו ממש לא קרוב, אבל... זה שונה
הפעם, קצת יותר מהרגיל]

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
- - - - - - -

הוא מדהים.

שם, בשביל ההוא כשהוא עבר, הולך, ראש מורם...
הוא יודע שאין לו מה להרכין את הראש... הוא יודע שיש לו במה
להתגאות.
הוא ממשיך ללכת בשביל, אני יושבת על הדשא, כשהוא יסיים עם
השביל הארוך הזה שבטח כל כך נהנה שאדם כמוהו מתהלך בו, הוא
יגיע לעברי, וילך לצדי...


היי! זאת אני...
איך זה יכול להיות שאני מתרגשת ממישהו שעובר לידי?
רק עובר לידי...
מה כל כך מיוחד בו?


הוא מתחיל לנוע לכיווני... עבר את השביל הזה שנראה כבר הכי
ארוך בעולם כולו...
הנה, הוא מגיע...
הלב שלי...
משהו מוזר קורה בתוכו.
והנה, המבט הזה שהוא שולח אליי...
עם העיניים העמוקות האלה שלו, חומות-חומות, ברורות כאלו...
החיוך המעוקם הזה, השובה הזה...
חיוך? זה היה חיוך?
זה היה חיוך.
התנועות המוזרות האלו שהרגשתי בלב, הפכו להיות מהירות יותר
וחזקות יותר.


הוא כל כך יפה. הולך לו, עם החולצה הצהובה הזו, עם המכנסיים
הירוקים היפים האלו שנראים עליו כל כך טוב...
והנה, הולך עוד קצת וכאילו שלא היה. פתח את דלת מכוניתו
השחורה, נכנס ונעלם.