[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דותן טוקס
/
לברוח

אני נכנס לתחנת הרכבת הגדולה ומביט סביבי, נושם את האוויר
המלוכלך, שהכיל כל כך הרבה ריחות, וכל כך הרבה אנשים. זיעה של
ספורטאי בדרך לתחרות, עשן מסיגריה של אישה בדרך לחיים חדשים,
אפטרשייב של עסקן צעיר שהולך לראיון עבודה, קפה של איש נשוי
שנוסע לפגוש את הפילגש שלו, ואני. מה הריח שלי? נער שנוסע
ברכבת, לא למקום מוגדר אלא למקום אחר, כל מקום. הרחק מהכל.
קרה לכם פעם שהגעתם לנקודה בחיים שפשוט הגעתם למסקנה שנמאס
לכם? ולא סתם מדבר אחד נמאס לי, מהכל. מהצעקות שמגיעות מהסלון
כל פעם שאני נכנס הביתה, מהבית ספר, מהאנשים שאני מסתובב איתם,
מהמוזיקה שאני שומע, מהתחביבים שלי, מהאוכל שאני אוכל... קרה
לכם שהחלטתם שאם אין שינוי משמעותי לטובה בחיים שלכם, ומייד,
אז אתם לא יודעים איך אתם יכולים להמשיך לחיות? קרה לכם שפתאום
התברר לכם שהבעיות של אתמול הם שטויות, ושלא שמחתם במשך
חודשים? סביר להניח שלא. כי אם זה היה קורה לכם, ראשים היו
עפים. אני מתכוון, במובן מטאפורי. או שלא.
אני מניח שאפשר לתאר את זה כמו דרך ללא מוצא. אבל בניגוד למתי
שאתם נוסעים בכביש, ונגיד מפספסים את התמרור ופתאום מגיעים
לדד-אנד, כשזה קורה בחיים האמיתיים הרבה יותר קשה להסתובב
ולחזור למקום שממנו באתם. כי אם נסעתם בדרך ללא מוצא הזאת,
שאולי ידעתם שהיא כזאת ואולי לא, ואולי התכחשתם לזה, בכל זאת
נסעתם בה במשך שמונה עשרה שנים. קשה לחזור אחורה את כל הדרך
הארוכה הזאת, ועוד יותר קשה להתחיל מחדש, ועוד בלי תעודת
בגרות. בגלל זה, כשאנשים מגיעים למצבים האלה, כשאין שום אור
בקצה המנהרה, או שהמנהרה בכלל חסומה באבנים, ושאין שום מקום
שבו אפשר להרגיש טוב, ואין אף אחד שבאמת אפשר לדבר איתו, אז הם
לא תמיד הולכים בדרך שאני הלכתי בה. אני מניח שצריך אומץ כדי
להתחיל חיים חדשים במקום חדש, אבל אני לא מרגיש אמיץ. אני
מרגיש כאילו פשוט נגמרו לי הברירות לחלוטין. אין לי יותר מה
להפסיד. אם זה לא יילך, אז הכי הרבה אני אמצא את עצמי לבד וחסר
כל באיזשהי סמטה? אני אקבץ נדבות. אף אחד לא מכיר אותי שם, אף
אחד לא יצעק או יטיף לי מוסר או ינדנד. הכל יהיה יחסית -
עכשיו הטלפון שלי מצלצל. כל כך התרגלתי להסחב איתו לכל מקום
שאפילו הפעם, כשאני מתרחק מהכל ובמיוחד ממנו ומכל האנשים
שמתקשרים אליי תמיד כדי להתלונן או לצעוק או לתחקר, לקחתי אותו
איתי. אני נותן לו לצלצל קצת ואז מחליט בכל זאת לענות. זאת גיל
מהכיתה שלי.
"גיא? איפה אתה?" היא אמרה עוד לפני שאמרתי משהו.
"אני בבית". שיקרתי. "אני חולה." אני מדמיין אותה יושבת על
הספסל שלנו, בצד, איפה שאנחנו תמיד לומדים ביחד ומדברים, בעיקר
על הלימודים. היא בטח עם הספר הסטוריה שלה ביד, מנסה לשנן עוד
כמה תאריכים.
"מה תעשה בקשר לבוחן היום?" היא שאלה, עם רעד קטן בקול שלה.
אני מניח שהיא לבד, כי אם היה איתה מישהו הייתי שומע. המצאתי
תירוץ ואמרתי שאני חייב ללכת, וחשבתי על הרעש שאני נמצא בו,
שהיא בטוח שמעה אותו לפחות קצת, ואולי היא ידעה ששיקרתי לה.
אני יושב על הספסל הכי רחוק בתחנה, איפה שכמעט אין את העשן של
הסיגריות ואת ההמולה של האנשים והצפיפות. יש עוד חצי שעה לרכבת
שתקח אותי מכאן סוף סוף. אני חושב לרגע אם לכבות את הטלפון אבל
משאיר אותו דלוק, כי את השעון דווקא כן שכחתי בבית אז אני
אצטרך אותו כדי לדעת מה השעה. אני מסתכל על העוברים והשבים.
כולם ממהרים לאנשהו, כולם מסתכלים על השעון, או על התיקים שלהם
או נזהרים לא להתנגש במישהו. ברגע שרכבת עוצרת בתחנה כל האנשים
יורדים בבת אחת וצועדים לכיוון המדרגות. אפילו אלה שבאו עם
מישהו הולכים בשקט, ולבד, לפחות עד שהם ייצאו מהתחנה. פה אף
אחד לא מכיר אף אחד אחר. פה גם מפורסמים יהיו אנונימיים, אז
בטח שאני אהיה.
הטלפון מצלצל שוב. זאת אמא שלי.
"גיא אתה יכול לעבור בסופר בדרך חזרה מהבית ספר ולהביא גלידה?"
היא משתמשת בקול הרגוע שלה, זה שבדרך כלל מקבל מה שהוא רוצה.
אני מריץ בראש את הסיטואציות שהובילו לשיחה הזאת. היא תמיד
מבקשת גלידה כשהיא עצובה או כועסת, או שיש לה רגשות אשם והיא
רוצה להכין לי משהו. אני מתלבט אם להגיד לה איפה אני, אם להטיח
בה את כל מה שרציתי להגיד לה כבר שנים, להגיד לה כל מה שאני
חושב עליה ועל החבר הזה שלה, שכל מה שהם עושים ביחד זה לריב.
אבל אני מחליט שלא. זה יכול לחכות, והיא הרי גם ככה תשים לב
היום שאני לא בבית. כי לא תהיה לה גלידה.
"בסדר אמא."
"תודה מתוק. ביי"
במרחק אני רואה עשן עולה מאיפשהו בדרום העיר, איפה שאני גר.
אני מסתכל לשם במשך זמן מה, מנסה לחשב את המרחק, ונראה לי שזה
די קרוב לאיפה שאני גר. בראש שלי אני רואה את הבית שלי עולה
בלהבות, בעוד שאמא שלי יושבת בסלון, מסיכה ירוקה על הפנים שלה
ועיגולי מלפפון על העיניים, וחם לה, אז היא מתקשרת אליי שאני
אביא לה גלידה.
אני מנער את הראש חזק ומכריח את עצמי לחשוב על דברים אחרים, אך
לא מצליח להתאפק מלחשוב שבזמן שאמא שלי יושבת בין הלהבות
וחושבת על גלידה, החבר שלה בחדר שינה נחנק מהעשן.
הרכבת אמורה להגיע בעוד עשר דקות בערך ועוד לא החלטתי לאן
לנסוע. בתור התחלה, אני אלך לתל אביב, ואולי ארוויח קצת כסף
בקיבוץ נדבות, או בעזרה לאנשים שבדיוק צריכים משהו. יש לי
כרטיס אשראי שאמא שלי בטח לא תחשוב לעקוב אחריו אז אני אוכל
לממן לעצמי אוכל ושינה במשך כמה זמן, אבל אין לי אף תוכנית
לטווח ארוך. ואולי היא תגלה שעזבתי, ושאני משתמש באשראי, ותטען
לי אותו כל כמה ימים?
אני נשען אחורה על הספסל הקר ומסתכל על הרכבת שבדיוק הגיעה
מבאר שבע. כל האנשים שיורדים ממנה עכשיו בודאי התעוררו היום
מאוד מוקדם. למה הם עשו את זה? מה היה כל כך חשוב להם להגיע
דווקא לפה, דווקא עכשיו, בעוד שכל מה שאני רוצה זה לעזוב?
אני מרגיש שהעיניים שלי נעצמות. הרכבת כבר ממש קרובה, אבל לא
נורא. אני אתפוס את הבאה.

אני מתעורר כעבור שעתיים אולי ואני שומע קול מוכר לידי. זאת
גיל, עם הילקוט הורוד המקושט שלה, התלבושת האחידה שלה, והמבט
המרחם בעינייה החומות הגדולות מדי. במשך זמן מה היא פשוט
מסתכלת עליי כשאני מתרומם, שערה המקורזל עף מצד לצד ברוח
ומפריע לה בפנים, אז היא פשוט מחזיקה אותו בצדי ראשה ומשאירה
את הידיים שם, כאילו שהיא חוסמת את האוזניים. בסוף אני נעמד
מולה.
"גיא איך יכולת ללכת ולא להגיד לי? מה אני אמורה לעשות לבד?"
היא אומרת כל כך מהר שאני בקושי מבין.
"למה לבד? יש לך עוד חברים. חוץ מזה הייתי אומר לך בסוף. הייתי
אומר לך ראשונה!"
"זה לא עוזר" היא מוחה. הגמגום הקל שתמיד היה לה, כאילו שהיא
לא ממש בטוחה במה שהיא אומרת נעלם. "אתה החבר הכי טוב שלי ואני
לא מוותרת עלייך. יש עליי כסף ומפה. אני באה איתך." העננים
מכסים את השמש ואני לרגע מרגיש שכבר הגיע הלילה, אבל השמש שוב
יוצאת.
"את אפילו לא יודעת לאן אני הולך. אין לך כרטיס." אני לא יודע
אם אני שמח שהיא באה או לא, אבל אני לא רוצה שהיא תלך. עדיין.
משהו בי אומר לי לחזור, לוותר על הרעיונות המטורפים האלה של
בריחה, ופשוט להפיק כמה שיותר ממה שיש, אבל אני יודע שזה יהיה
אותו דבר שוב. "מה עם הבוחן בהסטוריה?" אני שואל את גיל.
"דיברתי עם המורה, אמרתי שאני לא מרגישה טוב. ולא סיפרתי לה על
ההשתגעות שלך". אני מחייך כשהיא אומרת השתגעות. יש לה דרך של
עיוות מילים בצורה מצחיקה כזאת. הרבה פעמים צחקו עליה בגלל זה,
אבל זה לא הפריע לה אף פעם. או שאולי היא לא שולטת בזה בכלל.
"אז? לאן הולכים?" היא מסתכלת עליי במבט רציני. עם התיק על גבה
היא נראית כאילו היא באמת מוכנה ללכת לכבוש את העולם. יש לי
צביטה בלב כשאני מסתכל על מסילת הרכבת, אך אני יודע מה הולך
לקרות בדיוק. היא נראית כאילו היא תבוא איתי לכל מקום שאני
אגיד. היא הבריזה מבוחן בהסטוריה בשביל לבוא איתי, בלי לדעת
לאן. איך זה לא יספיק לי?
"הולכים הביתה, כמובן". היא מחייכת. "אבל בדרך נעבור בסופר,
אני צריך לקנות גלידה."

אנחנו הולכים את כל הדרך מהסופר לבית שלי, שיותר קרוב מהבית
שלה עם שתי קופסאות גלידה גדולות. אחת בשביל אמא שלי, ומהאחרת
אנחנו אוכלים עם כפיות שהוצאנו מהתיק שלי. כשאנחנו מגיעים לבית
שלי אני נותן לה את הגלידה, ומודה לה על שבאה איתי. היא מחייכת
שוב.
"בשביל מה יש חברים" היא אומרת ואני שם לב שהיא שוב קצת
מגמגמת.
אני נותן לה נשיקה מהירה על הפה ורץ פנימה, שם את הגלידה על
השיש ופותח את המגירה העליונה בשידה שלי, וזורק את הכרטיס רכבת
הבלתי משומש פנימה, יחד עם כל השאר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מוכנה!

ומחר המבחן.


סוכרזית החיננית
לא מוכנה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/1/09 7:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דותן טוקס

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה