אני מוצאת עצמי יושבת מול הרופא
על שולחנו מנורה מצד ימין ולידה טלפון עם המון כפתורים
שמעבירים שיחות לחדרים ירוקים עם וילונות, ומצד שמאל קופסה עם
עטים (מתחשק לי לגנוב אחד אבל אני מתאפקת כי עכשיו אני צריכה
להיות עצובה)
הוא אומר לי שאני חולה.

"זה סופי?" אני שואלת.
"הכל ניתן לטיפול" הוא עונה אבל מוריד ראשו כסימן למלחמה קשה.

כאן אני חושבת על כל אותם רגעים בעבר בהם ידעתי על מצבים ועל
אנשים שפתאום הזמן שלהם נקבע - ניתן להם תאריך יעד סופי שעד
אליו עליהם להספיק דברים, דברים שרצו לעשות בחייהם והם לא ידעו
מהיכן להתחיל כי יש כל כך הרבה וזה לא הוגן כי אמורות להיות
להם שנים ארוכות לחיות ולהתבגר ולהזדקן.
אני התחלתי חושבת על מה אעשה אם יתן לי תאריך סופי? אולי אפגש
עם הבחור ההוא מוקדם יותר ממה שתכננתי (הרי משכתי את ההתכתבות
תקופה ארוכה בגלל הפחד להפגש) ואולי אסע לעשות את הקורס הזה
בטיפוס שכל הזמן אמרתי שמתישהו אעשה ואולי אקדיש יותר זמן לאמא
ולמשפחה
וכך המשכתי להעביר בראש את הדברים האלו שחשובים לי לפני שאלך
ואז הבנתי שאני לא רוצה דבר מלבד לשכב על המיטה ולשמוע עצמי
נושמת כי זה הדבר היחיד שלא אוכל לעשות יותר ושאפסיק לעשות
ברגע שזה יקרה.
אבל אז עוד הפעם רציתי לתפוס הכל בידיים ולעצור.
אני לא קובעת כלום.