מחיאות כפיים רמות נשמעו באולם.
אני לא מבינה על מה כל המהומה, סך הכל חבורת אנשים שעושים קצת
רעש וצלצולים על הבמה. על זה מגיע להם כבוד?

איזה בחור שיושב במרחק כמה שולחנות ממני לא מפסיק להביט בי,
אני חייבת להודות שזה קצת מציק. אני מוחמאת מכל הסיטואציה, אבל
או שיקום ויגמור עם זה או שילך לשירותים ויגמור...
אני מדליקה עוד סיגריה והנורה שמעלי מתחילה להתעמעם. אני
מרגישה שהאור שלה כבה עליי. אף אחד לא אוהב לשבת לבד בחושך.
כמה אנשים שיושבים לידי לא מפסיקים לדבר על החברים הטובים
שלהם, ועל כמה שהם עוזרים ומתוקים... פשוט בא לי להקיא. על מה
יש להם לשמוח כל כך? מי מת ונתן להם ירושה? גם אני רוצה...
איזו זכות יש להם להיות מאושרים ולתת לי להרגיש חרא עם עצמי?
פשוט חבורה של אגואיסטים.
מצד שני מי מכיר אותם בכלל, מי חייב לי דין וחשבון ומי חייב
להתחשב ברגשות שלי?
רגשות? יש בכלל דבר כזה?
אם כן - זה דבר לא מועיל בעליל. זה רק מסבך אותך בצרות.

שיפסיק להסתכל כבר!!
אני בדרך כלל הולכת לברים קצת יותר שקטים אבל הפעם לא היה לי
חשק להתרחק מהבית. אולי איזה בחור נחמד יעשה לי חשק, ואין לי
כוח להסתבך עם מוניות ועם כל הסיטואציה של להרגיש מגורשת. אז
לפחות אני זו שאגרש אותו, למרות שאין לי שום צורך, מבחינתי
שיישאר ויעשה אבק.
יופי, לפחות הוא קם.

"היי... אפשר להזמין אותך למשקה?" הוא שואל אותי, כשהוא נשען
על הבר עם המרפק ומחייך אליי.
הנורה נשרפה לחלוטין והשמיעה מעין קול פצפוץ קטן. האנשים לידי
התפנו למקום מואר יותר והברמן הגיש לי עוד שוט.
"אני מיד מחליף נורה".
"תודה" אמרתי לברמן, "זה עליו".
הבחור גמגם, כנראה לא היה מוכן לתגובה כזו. נו טוב, הוא פשוט
לא היה מוכן.
"את מוכרת לי, יש מצב שראיתי אותך פה לפני?" הוא פשוט כל כך
מזויף.
"זה משפט פתיחה אחר כדי להחליף את 'את באה לפה הרבה?' " שתיתי
את השוט, ליקקתי את השפתיים שלי והבטתי בו, "זה פשוט פתטי".
הבעת הפנים שלו התחלפה לרגע, גם אם הבחור היה כמעט צללית גמורה
היה אפשר לראות את השרירים של הלחיים שלו נהיים רפויים יותר.
"מי הבריז לך?" היה טון של זלזול בקול שלו.

מיד הסתובבתי אליו ושילבתי רגלים. החצאית שלי התרוממה מעל
לברך, במכוון כמובן.
"אתה צודק, אני ממש נוראית. פשוט לא יכולתי להפסיק לבהות בך כל
הערב" דיברתי אליו בטון מגרה וחסר אונים. גברים כאלה אוהבים
שהנשים נופלות שדודות לרגליהם. קמתי מהכיסא והתקרבתי אליו. "לא
ידעתי מה לאמר לך, אבל אני מאוד שמחה שבאת לארח לי חברה. אני
אפילו מרגישה קצת..." צחקקתי, "התרגשות". הוא התיישב על הכיסא
ואני התיישבתי על ברכיו כשרגליי לצידיי גופו.
"זה יותר טוב" אמר בקול גברי, בטוח בעצמו.
"אני מניחה שעכשיו אנחנו הולכים לשירותים, לא?" קירבתי את
שפתיי אליו, נוגעת לא נוגעת. רגליי נצמדות אל רגליו ואני
מתקרבת אל בטנו.
"אני מצויד היטב מותק, אחרייך".
"ואשתך לא מצטרפת אלינו?" שאלתי בקול מלאכי.
הוא קפא על מקומו. הנורה נדלקה והאור סנוור את פניו לשנייה.
עיניו התרגלו כמה דקות לאור החדש והוא הביט בי מופתע.
"קשה שלא להבחין בטבעת על האצבע שלך, אתה רוצה לשלם לי על
הבירה?" שאלתי. שפתיי עדין על שפתיו.
"איזה בירה?" הוא שאל, והברמן הניח כוס בירה של הבר וחזר
לעסקיו.
"תודה חמוד." אמרתי וירדתי ממנו במהירות, חוזרת למקומי.

הייתם צריכים לראות אותו עומד לידי, חסר תנועה לחלוטין. אחר כך
דופק בחוזקה על השולחן, מלא זעם, והולך משם. שיזדיין...
הוא אפילו לא שילם על השוט.