לפעמים,
אתה עומד שם,
כולך מוכן,
לשמוע את בכיי,
לנגב לי דמעותיי.
יודע הכל מראש,
כמו נביא, הלבוש לבן.
עם המבט שלך,
הזה,
אותו מבט,
מרגיע.
שמסתכל אלי ומאשר,
תכף ,עוד קצת,
השקט שלך,
יגיע.

לפעמים,
כאשר הכל נראה לי,
כל כך אפל, שחור
אני גוררת עצמי בכח,
סוללת את הדרך,
למקום מפלט,
מקום מסתור.

בוכה,ומשתוללת,
לא נכנעת לשניה,
עד שהנך מופיע,
והשקט, הדממה.
איתך.
מניחה ראשי על כתפך,
כמו היית לי לכר,
אתה,
שר תפילותייך,
ואני,
אינני כאן.

אני שותקת, כלא הייתי כאן,
מתמסרת למשמע אוזניי.
אינך יכול ולו לרגע,
להסיר עיניך, מעיניי.
אך עכשיו,
אזל לנו הזמן,
נגמר השקט,
והרוגע תם.
וביום מן הימים,
אחפש מקום מפלט חדש,
מקום מסתור נוסף.
אקרא לך,
ושם ביחד,
נעלם,
מן העולם