זו שעת צהריים רגילה ואני יושבת על השטיח בסלון ומחטטת בקופסת
עץ ישנה שמצאתי בארון של אימא. בים המחטים והכפתורים אני מגלה
סיכת כסף אובאלית, דמוית עין, שבמרכזה פרח. גודלה לא יותר
מגודלו של אגוז ומשקלה דומה. גפני-חריטה משתרגים מן הפרח
החוצה, לאורך החומר המחוספס, כמו מנסים לבלוע את העין על כל
שקערוריותיה ועמקיה, להשקיעה בתחתית הקופסא ולהשכיחה מעין אדם.
אני שואלת את אימא, של מי הייתה הסיכה הזאת, ואימא מהמטבח
צועקת לי, איזו סיכה, אני עונה, הסיכה עם הפרח, היא צועקת שוב,
איזו סיכה?, ואני, בקול רם יותר, סיכת הכסף עם הפרח בצורת עין,
בקופסת כלי התפירה שלך, במגירה התחתונה, והיא אומרת, לא יודעת,
כנראה הייתה של סבתא, את יודעת שאני לא תופרת.
אני בוהה בסיכה, והסיכה מחזירה לי מבט כסוף. אני מדמיינת את
סבתא מצמידה את הסיכה, שבוודאי הבריקה אז, לדש בגדה ההדור,
מסתובבת איתה בגאון ברחובותיה האפרוריים של פראג, והיא כמו עין
שלישית מפתיעה, ידידותית לסביבה. בעודה עורכת את צוואתה בפעם
האחרונה לפני שהיא עוצמת את עיניה (הכסופות גם כן), היא טומנת
אותה בתחתית קופסת כלי התפירה שלה, כמו מטמון סודי בתוך תיבת
אוצר שהיא מורישה לאימא, יורשתה היחידה, שאפילו לא יודעת
לתפור.
אני יכולה לקבל אותה, אני שואלת, ואימא שוב צועקת, בטח, קחי את
כל הקופסא, ושאון הבישול והסידור והניקיון ועריכת השולחן
גולשים מן המטבח לסלון ומציפים את הבית כולו, ואני נאחזת בתיבת
האוצר שלי ששוקעת מטה-מטה, והעין הכסופה מנחמת אותי, הפיראטית
האחרונה המתעקשת לתפור ולזכור, מן המגירה התחתונה.

סיכת כסף אובאלית
ופרח במרכזה. הפרח -
שמונה עלי כותרת
ועיגול אבקנים גבשושי. מקצותיו מתפתלים
ורידים של גפן עתיקה, משתרגת
לאורכה של עין הכסף, שמרקמה
שקעים ועמקים כמו פניו
של ירח פגום. היא אינה כבדה, אך משקלה
אינו מבוטל. כשאני סוגרת אותה בכף ידי
היא נעלמת מעין אדם, אך
המתכת שמתחממת בין אצבעותיי מזכירה לי
שאי אפשר להתעלם
מסיכת כסף אובאלית
ופרח במרכזה.