"דודיק, אתה חייב לעזור לי" המילים נאמרו מתוך לחץ ובנימה
וודאית שהעזרה המבוקשת, אכן, תענה.
שרגא, מנהל בית ספר גדול בדרום הארץ לא טעה בפנותו לדודיק חברו
ועמיתו לתפקיד בעיר שלחוף הים.
דודיק נענה בדרך כלל למצוקות אנשים, ולאלו של חברים בפרט, מה
עוד שסיבת הפניה ,כפי שיתואר, קשורה לנושא משותף ששניהם אמונים
עליו.
לאחר כמה שאלות מתבקשות, בתוכם משפט סחיטה, הומוריסטי
,כביכול, מצד שרגא ותשובת הסכמה מצד דודיק המבהיר נכונותו
להיענות בחיוב בטרם יידע על מה מדובר, נגול הסיפור כולו:
שנים מתלמידיו של שרגא, מוצלחים ובעלי רקע מסודר, הסתבכו במעשה
פלילי.
קשה היה לשרגא לספר את הסיפור כולו בצורה מושכלת ומסודרת.
קיצר עד כמה שאפשר בתיאור האירוע הפלילי כמחפש עוגן הצלה אצל
חברו.
דודיק ניסה ככל יכולתו להרגיע את חברו ולמתן את אופיין הרגשי
של אמרותיו, והצליח בסופה של שיחה להפנים ולהבין את מתכונת
האירוע בשלמותו:
שני נערים תלמידי כיתה יא' פרצו לחנות חשמל ואלקטרוניקה בעיר
הסמוכה. נתקלו תוך איסוף פריטים שונים באחד מהשותפים בעסק,
שלמזלם הרע שהה בעת הפריצה במרתף, ששימש את בעלי הבית כמעבדת
תיקונים.
איבוד החושים של הנערים ברגע הופעתו בשל הרעש, שהניעהו לעלות
למעלה, הביא אחד מהם לתפוס בפמוט כבד שהיה מונח על המדף ולהלום
בראשו של המבוגר שגח מולם ללא כל התרעה.
ברחו על נפשם, הסתגרו בביתם מבוהלים וממאנים להסביר להוריהם
פשר התנהגותם המוזרה ביומיים שלאחר המעשה.
אכן, תוך יומיים הובהרה הסיבה  לשתיקתם של שני הנערים להבהיר
סיבת הסתגרותם והימנעותם מלצאת את הבית.
צוות משטרתי שהופיע בבית אחד מהנערים הבהיר את אשר קרה. תהליך
המעצר וההודאה היה קצר ומיידי.
התברר, שהנפגע הכיר את אחד הנערים, ולאחר ששבה הכרתו ידע לתאר
בפני חוקריו את המעשה, וכן את שמו הפרטי של המתקיף. הצלבת מידע
עם הנהלת בית הספר, והיעדרותם הלא מוסברת של השניים, הובילה את
צוות החקירה אל בתיהם.
ההלם ששרר בקרב המשפחות ובבית הספר היה כבד מנשוא. מעצרם של
הנערים היכה גלים ברשות כולה.כתבו הפלילי של העיתון המקומי,
המופיע בסוף השבוע, ידע לתאר בפרוטרוט את המקרה, וכן את מבצעיו
ללא  פרסום פרטים מזהים.
לא היה צורך בפרסום שמות החשודים: השמועות, הרכילות והשיחות
בנדון עשו את שלהם: פרטי החשודים, משפחותיהם, בית הספר ומנהלו
הפכו במהרה מיודעים, כנחלת הכלל.
נשמות טובות לא חסרות, כידוע, במקומותינו. האפשרות להוציא את
דיבת בית הספר מהווה כר נוח למתעניינים ולעסקני חינוך
אפרוריים.
הזדמנות כזו, שהתגלגלה לידי שכאלה, נוצלה היטב על מנת להשחיר
ולשקץ את כלל הנוגעים בדבר בתחום החינוך.
שרגא וצוות מוריו ידעו להתעלות ברגעי לחץ. בקשו וקבלו אישור
לבקר את שני הנערים העצורים תוך עשרים וארבע שעות מאז מעצרם.
היועצות והעובדות הסוציאליות אף הן תרמו את חלקן בטיפול אישי
במסגרת שיחה עם בני המשפחה, ומפגש ראשון עם הנערים בביתם אחרי
ששוחררו בערבות.
הנערים הובאו בפני שופט נוער: פסק הדין קבע העברתם למוסד סגור
למשך שנה. ערעור המשפחות, שנתמך על ידי הנהלת בית הספר, תוך
מתן עדויות על עבר נקי, לא עזר.
שיחתו של שרגא עם דודיק קוימה כארבעה חודשים לאחר תחילת ריצוי
העונש במוסד.
ידע שרגא לספר לדודיק על התנהגותם החיובית של הנערים לאחר ההלם
הראשון הכרוך במפגש, והתערותם במוסד ובקבוצת העבודה אליה
צורפו.
בקשתו של שרגא הייתה ענינית וברורה: "שבץ אותם במגמת הלימוד
המקבילה לזו שלמדו בה בבית ספרינו!"
חלפה כדקת דומיה בטרם התעשת דודיק, שניסה לעכל את הבקשה
והשלכותיה. "המוסד מסכים?" שאל בהתכוונו להנהלת מוסד החוסים,
שקלט אותם.פנייתו של שרגא לדודיק נעשתה אחרי שברר את
האפשרויות, והצליח לקבל אישורים והסכמה מהמוסד, ומכלל הגורמים
המטפלים בשנים, כולל שופט הנוער, לרעיונו זה.
ביקש דודיק ארכת זמן לחשיבה ולהתדיינות עם עצמו ועם צוות בכיר
במוסדו בקשר לפניה זו.
"הבטחת..." סנט בו שרגא, שמיהר, כמובן, לרצותו ולהבהיר הבנתו
לעמדתו זו של חברו מנהל בית הספר.
עברו שלושה ימים בטרם צלצל הטלפון במשרדו של שרגא: "מקבלים"
הייתה מילת הפתיחה.
דודיק דימה על פי פרץ נשימתו של חברו, שדמעות חונקות את גרונו.
"אכן כך" הודה שרגא שלא יכול היה, אלא להוסיף מילת תודה ולהניח
את השפופרת.
צוות מצומצם בבית ספר "אביבים" הובא בסוד העניין. אכן סוד, כי
לא יכלו, גם לא רצו, דודיק ומרכז המגמה, גדי, לערב הרבה
מהמורים בנושא.
הסכימו ביניהם יחד עם היועצת שיאפשרו שילוב התלמידים במגמה
המבוקשת, ויתנו לזמן לעשות את שלו.
על שאלה צפויה מצד תלמידים ומורים לגבי השניים, סיכמו ביניהם
להבהיר ולסבר דעת השואלים אודות"חריגה משמעותית", מבלי להזכיר
מקום הימצאותם הנוכחי של שני הנערים.
השלו עצמם, שהנושא יעבור לסדר היום בבית ספרם, ללא ניסיון
לעימות ואימות עם מורים, תלמידים והורים. המעשה ראוי,כך הניחו,
ומניעיהם טהורים, ומדוע שיבולע להם?
לא נתן דודיק דעתו למשקעים נוספים העלולים להווצר בקבלו את
ההחלטה להיענות לבקשת חבר: אכן אשלייה.
תלמידים, כדרכם , תוהים על קנקנם של חדשים מקרוב באו. השנים
עצמם, ששאפו להשתלב בכיתת בית ספר נורמטיבי ידעו, כך הוסבר להם
גם על ידי היועצת במוסד הסגור, שהשילוב לא יהיה קל. עלולות
להיווצר אי נעימויות, יישאלו שאלות מביכות וכדומה.
הקבלה והשילוב עם תלמידי כיתת האלקטרוניקה היתה קלה יותר מכפי
שציפו המעורבים בנושא.
לא ניתן היה למנוע מידע אודות הנערים ומעשם, וכן את שהותם
במוסד הסגור.  רוב תלמידי הכיתה קבלו את המידע כפשוטו. גם
פירושם לאירוע היה נוח וחברי: נפלו, זה קורה, הם חברה' טובים
- אחלה חברה בלשון בני הגיל.
אחד מתלמידי הכיתה,שלא היה אהוד ביותר ואף דחוי בקהלם, החליט
שהימצאות השניים בכיתה פוגע בתדמית המגמה, בבית הספר ובעיקר
בו, כתלמיד.
אביו של אותו תלמיד, ששימש גם כסגן יו"ר ועד ההורים, למד מבנו
על שילובם של השנים בבית הספר במסגרת היומית-לימודית.
שיחה קצרה עם דודיק מנהל בית הספר איששה את האינפורמציה שאיתו,
ופתחה במחול השדים הצפוי.
סגן היו"ר שנטר מזמן להנהלת בית הספר והעומד בראשו, הריץ מברק
לאגף החינוך ולמזכירות ועד ההורים בדבר ה"מעשה הנואל" לדבריו,
שבוצע על ידי מנהל בית הספר. זאת ללא "מעורבות המועצה
הפדגוגית", עובדה שהייתה נכונה כשלעצמה.
באגף החינוך ידעו להעריך את המעשה, ותגובתם, לכן, הייתה מאופקת
ומנוסחת בעיקרה כ "נושא שאינו מהווה עניין ציבורי, אלא מהווה
מהלך חינוכי בתחום צינעת הפרט".
דודיק נאלץ לשטוח לפני ההנהלה כולה, וחדר המורים, את פרטי
האירוע והחלטתו בנדון.
התרגש, ודמעות עלו בעיניו כאשר בתום דבריו הקיפוהו חלק מהמורים
וחבקוהו...
הבינו מניעיו לאי הפצת המידע שאיתו, והכירו לו טובה על שיתופם
בהתלבטויותיו עם הצגת הנושא בפניהם.
בהמשך השנה התנדבו מורים לעזור לשני התלמידים, בשעות שלאחר
הלימודים, בתחומי ידע, שנדרשו להם,לשם סגירת פערים.
שרגא, מנהלם של שני התלמידים, הגיע לביקור קצר אצל דודיק.
מילים כמעט שלא נאמרו בפגישתם. חיבקו האחד את השני, וטפחו איש
על כתף רעהו.
הכירו השניים מימים ימימה, ולכן לא היה צורך בדיבורים מיותרים
על הכרת שניהם בחשיבות המעשה, ובתקווה לחלץ את שני התלמידים
ממצוקתם, תוך ריצוי עונשם.
בסוף השנה ניגשו השניים לבחינות הבגרות.  מאוחר יותר, עם
היוודע התוצאות, הוכרו כזכאים לתעודה הנכספת.
במסיבת הסיום ישבו זה לצד זה שני המנהלים.  לא הזכירו בדבריהם
את שקרה, משום צנעת הפרט.  בקהל נדרכו המורים, וציפו לשמוע,
ולו ברמז , את סיפור המעשה.
שני הנערים עלו לבמה, כשאר התלמידים, לשם קבלת תעודת הסיום
אותה הושיטו להם שני המנהלים תוך לחיצת יד.
ההפתעה זומנה לאחר טקס החלוקה: אחד האבות בקרב הקהל קם, ובקול
רועד זיהה את עצמו כ"הורה ששב להאמין במערכת החינוך".
הבעת תודתו, האנונימית משהו, גרמה להתלחשויות בקהל .
בתוך כמה שניות עמדו המורים ואתם חלק מההורים מוחאים כף.
האב פרץ בבכי כשבנו, אחד מהשניים, חיבקו ברדתו מהבמה.
דומה היה, כי הוכחה משמעותה של בגרות בבית הספר ובקהילה.