במטרו במדריד,
ידי אוחזת בעמוד
ושפתייך נושקות לה למרגוע.
בתוך המחילות רצים,
כמו חיות,
עובדי הבוקר,
שחקני הלילה.
אני, המוט ואת-
ידך כרוכה סביבי,
אוחזת לא ליפול.
כמו חיות כשהקרונות,
כמו נחש, מתפתלות, נעות.
ביקור אצל זונה ליסבונאית,
לסבית עבת בשר שחור,
בהוטל זול, בכל חור,
יכול לבחור.
50 אורו לבן-זונה
שבלילה ניסה פריצה
אצל המסוממת, הפרוצה,
דרך המרפסת.
ברחוב הכה ברק
ואז רציתי רק
לחזור לבלוז המקומי,
הבייתה.
יום כיפור בסיטרובל.
את צמה
ואני לא.
אם אצום אעלם,
אם אעלם לא תוכלי לסלוח,
לא אוכל לבקש סליחה,
לא אוכל למחול לעצמי
לעולם.
(האם אפשר להשליך חטאים גם לאוקיינוס האטלנטי?)
יש רגעים שאני בסדר,
יש רגעים שלא.
יש רגעים שאת שם,
ויש רגעים שלא.
והלב צריך לנוח
בין הפעימות.
ויש רגעים בכל העולם,
לא משנה היכן
ומתי
אני שלך.
כבר היינו חיים שלמים
עד לא ידענו
איפה הנשימות שלך נגמרות
ושלי מתחילות,
כשכל הזרעים והפריחות זורמים ביננו
ולא ידענו
איפה נגמר פרח ומתחיל פרפר
ונגמר הר ומתחיל נהר.
מה הגוף שלנו ומה הנוף שמולנו,
מה המיטות בהן ישנו
ומה הדרכים בהן נסענו.
האם בחלום ראינו?
האם באור השמש?
האם מתחת לפתיתי השלג?
מה והיכן, המקומות והזמנים,
איפה אנחנו נגמר
ואיך משם מתחילים.
אור השמש-
עץ אדום
אור השמש-
הר סגול
אור השמש-
נהר כחול
אור השמש-
צוק לבן
אור השמש-
נחלי ציפורים באוויר
אור השמש-
מפלי עלים נופלים
אור השמש-
משקפיים בגודל חלום
אור השמש כבה
והערים לא הולכות לישון.
במיטה חולה
שכוב נשכבתי לישון,
צמוד לגופך החם,
שלא מפסיק להתפתל בכדי לנשום.
ידי על מצחך וליבי פועם בחוזקה.
מה אעשה אם לא תתעוררי
ומה לי חיי, אם את לא בריאה?
מכונית על סקטים
ועיניים של צבי על הכביש.
חושך, ירח ענק
ושלג שלא מפסיק.
הכל מתהפך,
מסתובבת על ציר - המכונית.
החלון השבור
ומתנות שעפות באוויר.
מהצוק הכל נשפך
והופך לעלים שנושרים
בצבעים של אדום וכתום.
לפני הקרקע נהפך פרפרים
ונעוף חזרה מעלה,
נעלה כמו מטוס מעל עננים.
נחזור הביתה בסוף,
אנחנו כמעט בטוחים...
כמו דוב בכלוב,
כמו אריה עצוב,
כמו במבי בלי אמא,
או סנאי בשלג.
אני צריך מציל בבריכה.
אני צריך גלגל הצלה.
תכסי עליי את השמיכה
ורק נשיקה,
רק נשיקה.
כרמים בשורות,
כמו צמות מראשו של ההר,
נופלים על גב האגם
והכל רוקד.
אנחנו קישוט על חולצתו של הנוף.
אהבה - אין בכלל איך למדוד
בכל העולם של ידעת כמה גדול
הוא יכול להיות.
לא יכולת לראות,
לא יכולנו למדוד,
המשכנו לנסוע, המשכנו לראות.
רציתי לטבוע בקווים הברורים שלך,
להמשות מהקווים המטושטשים שלך.
ליפעת, אחרון ודי. אולי. |
