ואת שומעת את הגשם החזק שיורד בחוץ ואת הרוח השורקת וחושבת
לעצמך `איזה מזל שאני בבית. מסכן כל מי שמוכרח לצאת החוצה`...
את בחצי ישיבה-חצי שכיבה על הספה, כשהפוך שלך עוטף אותך במן
חמימות מתוקה כזאת. ספל תה צמחים לידך. כשאת לוקחת אותו בידיך
ולוגמת ממנו, גל של חום מתפשט בגופך מהגרון ועד הבטן. אז נעים
לך.
פתאום, משום מקום, נשמעת נקישה בדלת. את מזדקפת מיד, חושבת
לעצמך שאין זה אלא חזיון תעתועים. כשהנקישה חוזרת על עצמה, את
מקימה את עצמך מהספה באי רצון וניגשת לבדוק מי המטרידן שעומד
בצד השני.
את לא מצפה לאף אחד. ברור לך שמדובר בייצור תמהוני. הרי איזה
בנאדם שפוי ייצא מהבית ביום גשום כזה ויגיע אלייך לביקור לא
מתואם מראש?
כשאת פותחת את הדלת והוא עומד בחוץ, נשען על המשקוף, חיוך זחוח
דעת על פניו וטיפות מים נוטפות משערו ומעילו, הוא נראה כמו
משוגע. המשוגע המושלם.
כשהוא שואל בחיוך "אפשר מגבת?" את מתה לחבק אותו, אבל נשארת
עומדת, נטועה במקומך, בגרונך תקועות מליון שאלות שלא תשאלי
לעולם ותערובת של רגשות מעורבים משתוללת בליבך.
"אתה משוגע?" את שואלת בכעס ומשחררת אחת מהן.
החיוך המתוק שלו עדיין לא יורד מהפרצוף "בטח. אז מה לגבי המגבת
ההיא?"
את צוחקת כמו משוגעת. צחוק היסטרי. עכשיו שניכם משוגעים. הוא
עדיין בחוץ, ספוג מים.
באיזשהו שלב את נרגעת והולכת להביא מגבת חוף גדולה מארון
המקלחת. הוא נכנס פנימה, סוגר את הדלת אחריו ומשאיר שלולית
גדולה של מים ובוץ בכניסה. כשהוא קולט את זה, הוא מוריד את
הנעליים.
"יופי," את רוטנת, מגישה לו את המגבת "עכשיו שטפתי."
הוא פורש אותה עליו ואת מהדקת אותה סביבו.
"אמא קטנה." הוא מקניט אותך. את עדיין שותקת. לא קולטת את זה
שהוא פה.
"מה העניינים?" הוא שואל באגביות, כאילו לא נסע איזה 100 ק"מ
ביום גשום שכזה.
"אני עסוקה בלחשוב."
"על מה?"
"על למה אתה פה."
והוא עושה פרצוף נעלב כזה "מה זאת אומרת למה אני פה? באתי לבקר
אותך."
"ביום כזה?" שואלת בספקנות.
"בכל יום."
ואז הוא מחבק אותך והמגבת מחליקה ממנו. הוא קצת קריר בפנים. את
יודעת את זה כי הוא מנמיך אותן לשלך ומחכך את לחיו בלחייך.
החיבוק שלו, לעומת זאת, חמים כתמיד. העובדה שהבגדים שלו קצת
רטובים לא ממש משנה את זה.
"אתה רוצה שאני אדליק לך את הדוד?"
"להתקלח? ומה אני אלבש?"
"אולי בגדים ישנים של אבא שלי, אני אבדוק."
נכנסת לחדר השינה שלך, פותחת ארונות, מחטטת. "מה אתה אומר על
זה?" מציעה לו טרנינג ישן.
"זה נראה לי מספיק טוב." הוא אומר לך, קצת נבוך.
את מניחה את הבגדים על המיטה שלך. הולכת למטבח עכשיו.
"תה?" שואלת תוך כדי הרתחת המים בקומקום. הוא מהנהן בראשו
ונשען על השיש.
"אז מה העניינים איתך?"
"הכל מצויין. איך הייתה הנסיעה?"
"לא קלה."
"יורד שלג בערד."
"ואיך את מכירה אותי?"
"כמו אחד שנוסע להשתעשע בשלג."
"בדיוק." עונה עם חיוך שובבי כזה "ואז נזכרתי שהכי כיף לזרוק
עלייך שלג, אבל לא היית שם." (נסעתם פעם לחרמון יחד והוא כיסה
אותך בכדורי שלג לבנים נוצצים. הוא כל חורף נוהג להזכיר לך את
זה) הוא מוציא שקית כריכים קטנה ממעילו ומושיט לך אותה. תערובת
של מים וקרח.
"מה זה?" את שואלת, קולך חנוק, כבר יודעת את התשובה.
"הבאתי לך שלג, מערד, מהדרום. אני יודע שאת אוהבת שלג. ואת
הדרום."
את מחבקת אותו חזק, בוכה וצוחקת בזרועותיו.