[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







וויל בי בטר
/
רוני והגורל

רוני ישנה בשלווה כשהגשם התדפק בחוזקה על הקרטון שכיסה אותה.
הלילה והיום היו כאחד בתקופה זו בשנה כשהגשם והחושך המשיכו
עשרים וארבע שעות ביממה. לרוני לא היה איכפת מה השעה, היא
הייתה עייפה מיום של עבודה קשה באסיפת מטבעות בצומת, לכן היא
החליטה לישון. סביבה היו אנשים עוברים ושבים, חלקם מתעלמים
ממנה אבל רובם כלל לא שמו לב שהיא שם. רוני לא אהבה להיות בבתי
מחסה או אצל משפחות אומנות וכבר מגיל שש עשרה היא חיה ברחובות
של תל-אביב, מקבצת נדבות, גונבת או פעמיים לפחות היא כבר ירדה
למישהו בשביל חמישים שקל. לא היו לה רגשות אשמה או יותר מדי
כבוד עצמי בשביל להימנע מעבודה זו או אחרת וכל דרך לכדי לשרוד
עוד יום, עוד שעה הייתה כשרה מבחינתה. מה שהיא לא אהבה זה את
הקבצנים האחרים. איך הם תמיד כל-כך מסכנים ומרחמים על עצמם,
איך הם כולם טיפשים, גם אלו עם ההשכלה מביניהם. רוני האמינה
תמיד שהיא טובה יותר מכולם, גם מאלו שהתנדבו לעזור בבית
המחסה.
אחרי חמש שנים ברחובות לרוני כבר הייתה שגרת חיים מספקת כדי
לעזור לה לעבור את הימים. היא חיה לבד, ללא כל קשר לעולם
האמיתי. ללא משפחה, ללא חברים, ללא מכרים ואפילו ללא כל תיעוד
על קיומה אחרי גיל שש עשרה. מבחינת העולם היא לא הייתה קיימת
וזה היה בדיוק מה שהיא רצתה. זאת גם הייתה הסיבה לכך שהייתה
מופתעת מאוד כשאדם מוזר עמד מעליה והביט בה, כמחכה שתתעורר.
דבר מוזר נוסף באדם זה, רוני מיד שמה לב, היה שלמרות גשם
הזלעפות שירד הוא היה יבש לגמרי. ממבט קרוב רוני ראתה שהוא לא
עמד לגמרי במקום אלא זז בתנועה מהירה ומסובכת כך שהטיפות כל
הזמן פספסו אותו. רוני הביטה לתוך עיניו מחכה שיעזוב אותה
בשקט, ייתן לה כסף או יגיד לה מה הוא רוצה. אבל האדם המוזר עמד
ללא מילה, מתחמק מהטיפות ומביט ברוני עד שלבסוף היא נשברה.
"מה אתה רוצה?" שאלה בחוסר סבלנות.
"שתבואי איתי," אמר האדם המוזר בקול שקט.
"חמישים שקל למציצה, מאה לסקס מלא. אני לא עושה אנאלי או דברים
מוזרים שהמוח החולני שלך יחשוב עליהם."
"אני מבטיח לך שכוונותיי אינן כוללות מגע מיני, לפחות לא איתי
ולפחות לא כרגע." הייתכן שהאדם הזה נפגע ממה שאמרתי? תהתה
לעצמה רוני.
"מה אתה רוצה?" שאלה שוב, הפעם בסקרנות קלה.
"שתבואי איתי," אם אפשר להגיד משהו על אדם מוזר זה, חשבה רוני,
זה שהוא אוהב להישאר מסתורי.
"ו...." רוני ניסתה לעודד הסבר מפורש יותר.
"ולכל הפחות נמצא מחסה מהגשם לכמה דקות שבהם נדבר על עתידך."
"זה לא נראה לי שהגשם מפריע לך כל כך," אמרה רוני בחשדנות.
"זה לא קל כמו שזה נראה, אני מעדיף לא לזוז כל-כך הרבה בזמן
שאנחנו מדברים," רוני שמה לב שאכן בזמן שדיבר האדם המוזר עשה
מספר טעויות בתנועות שלו ומספר טיפות אכן פגעו בו.
"אתה מהמשטרה?" שאלה רוני בניסיון לברר עוד פרטים על האדם
שעומד מולה.
"את יודעת שלא, אם את מסרבת לבוא איתי אני פשוט אלך ולעולם לא
תראי אותי שוב, זה לא איום אלא הצעה חד-פעמית לחיים שונים."
הסבלנות שהייתה לאדם המוזר כנראה פקעה כי הוא נראה לפתע מפחיד
הרבה יותר.
"איך קוראים לך?" שאלה רוני בחשש שהשאלה תבריח אותו.
"עידו. עכשיו קומי ובואי נלך." האדם המוזר שהזדהה כעידו הושיט
את ידו לרוני ולמרות שהיא לא יכלה להגיד שהיא אהבה את חייה עד
כה היא לא ממש הרגישה בנוח לסכן אותם עם מישהו זר שרק פגשה.
אבל עידו נראה לה מספיק מסקרן ומספיק אמין שהיא אחזה בידו של
עידו ובעזרתה התרוממה מהמיטה המאולתרת שלה ברחוב.

רוני התאכזבה קצת, היא חשבה שעידו הוא סוג של קוסם או משהו כזה
וברגע שתאחוז בידו הוא פשוט ישגר אותם למקום סודי כלשהו. היא
לא באמת האמינה בזה אבל האופן שבו הוא התחמק מהטיפות כאילו גרם
למוחה לפנטז. למעשה עידו הוביל אותה בגשם לבית קפה קרוב
שההפתעה הגדולה ביותר שקרתה הייתה שנתנו לה להיכנס ושאף אחד לא
עשה סימן לכך שהומלסית כמוה צריכה להירקב בחוץ ולא להטריד את
הלקוחות החרוצים שלהם. עידו הזמין שתי כוסות קפה שחור וביקש
מגבת בשבילה, המלצרית מיהרה לעשות כבקשתו.
"איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה רוני באירוניה.
"לי את לא יכולה לעזור." ענה עידו בחוסר עניין.
"אתה רוצה לספר לי למה הבאת אותי לפה?" רוני שאלה מעט מרוגזת
מהיחס של עידו.
"לא ממש, אבל אני מחויב לא?" עידו שאל ורוני תהתה אם זה הרעיון
שלו לחוש הומור.
"אני מקשיבה."
"כן, את מקשיבה, את גם מדברת, את מרגישה טועמת רואה ומריחה, את
חיה את חייך אך למעשה אינך קיימת, האין זה מוזר?"
"מה זה עניינך?"
"אחרי שהורייך נטשו אותך להשגחת המדינה בגיל שנה, את עברת
ממשפחה אומנת אחת לשנייה בלי להישאר אצל אף אחת ליותר משנה.
בגיל עשר כבר התחלת לערוך ניסויים סוציולוגים בבני אדם בכך
שהרסת ציוד, הרגת חיות מחמד, פגעת בילדים קטנים ממך ותמיד באת
להתנצל כדי לבדוק מאיזה גודל של צרה סליחה מספיקה כדי להיחלץ.
בגיל שתיים עשרה מצאת משפחה אומנת שהייתה מספיק טובה בשביל
להשאיר אותך אצלם עד גיל שש עשרה, במהלך הזמן הזה רכשת את
מיומנויותיך כגנבת וכאמנית במניפולציה. בגיל שש עשרה ברחת
מהמשפחה אחרי התעללות חוזרת ונשנית של אבי המשפחה ומאז חיית
ברחובות כשאת דואגת להתרחק מכל נפש חיה. נכון לעכשיו איש לא
יגיד שהוא מכיר אותך גם אם יזהו אותך ומבחינת הממשלה את רק עוד
הומלסית שמתה לפני מספר דקות ברחובות תל-אביב." עידו סיים
לדקלם את קורות חייה של רוני בדיוק כשהמלצרית הגיעה עם כוסות
הקפה שלהם והמגבת.
"אני לא מתה, אלא אם אתה מתכוון לשנות מצב זה ואני מבטיחה לך
שזה לא יהיה קל כמו שאתה חושב."
"את חיה ונושמת ואני מקווה לשמר את המצב הזה לעוד זמן רב, אבל
זה לא סותר את העובדה שמבחינת כל הרישומים הממשלתיים את נחשבת
כרגע כמתה. תנגבי את עצמך, זה לא נורא כמו שזה נשמע." רוני
ניגבה את פנייה ושערה הסבוך.
"אני לא חושבת שזה נורא." אמרה בהתרסה.
"זה לא מפתיע אותך שאני יודע את כל הדברים האלו עלייך?"
"לא יותר מכך שהבחנת בקיומי או שאתה רוצה לדבר איתי בבית הקפה
הזה." רוני שמחה בזה שהיא גרמה ולו לשמץ של אי נוחות אצל
עידו.
"באופן הגיוני הרי שידיעת עברך מובילה באופן בלתי נמנע לכך
שאבחין בך וארצה לדבר אתך."
"הגיוני למי?"
"הגיוני לך ולי."
"עכשיו אתה יודע איזה הגיון יש לי?"
"לא, אבל אני עובד אצל מישהו שכן יודע," עידו נראה עכשיו מרוצה
מעצמו בצורה בלתי נסבלת. רוני לקחה לעצמה רגע כדי לבחון את
האדם שישב מולה. הוא היה לבוש כהלכה אבל לא בצורה מגונדרת מדי,
חליפה אפורה שנראתה יוקרתית אך לא בולטת לעין ועניבה כהה
שנראתה כאילו עצרה לו את הנשימה. הוא נראה מבוגר למדי, אולי
חמישים, היו לו קמטים אבל לא הרבה. שערו היה מאפיר ומלא, מסורק
ומסופר בצורה מאוד מסודרת. הוא היה מגולח ועיניו החומות נראו
כמתרוצצות ומחפשות משהו בתוך עיניה שלה.
"אז מה אתה רוצה ממני?" רוני שאלה בהחלטיות.
"אני לא רוצה כלום, אני פה כי מישהו אחר רוצה את חייך."
"ואתה באת כדי להציל אותי?"
"את לא מבינה, לא מדובר בלקחת את חייך, אלא להשתמש בהם." רוני
הייתה כעת רק יותר מבולבלת.
"אולי תסביר לי מההתחלה."
"תראי, אני לא יכול להגיד לך עדיין הכל, את עדיין לא הראית
מספיק אמינות שאוכל לבטוח בך ובכלל, צריך וותק של שנים כדי
לדעת הכל, אפילו אני לא יודע הכל ואני כבר עובד בשבילו למעלה
משלושים שנים."
"עובד בשביל מי?"
"זה אחד הדברים שאני לא יכול להגיד לך עדיין, אבל את יכולה
לקרוא לו אלי לבינתיים."
"אלי?!"
"כן, אלי. בכל מקרה מה שאני יכול להגיד לך עכשיו זה שאני ראש
צוות מסוים שבמקרה מוצא את זה נוח מאוד שמישהי שלא קיימת תצטרף
אליו. אנחנו לא עובדים קשה מאוד, רוב הדברים שאת תעשי בהתחלה
יהיו פשוטים מאוד אם כי מוזרים, אבל תאמיני לי שיש הגיון שקשה
מאוד לעקוב אחריו ככל שמתקדמים בסולם הוותק. היתרונות הם שאת
לא צריכה להתחבר עם אף אחד, כמו שאנחנו יודעים שאת שונאת, את
תקבלי אוכל בצורה קבועה, ביגוד, מקום לישון בו ולמעשה כל מה
שתצטרכי כדי לחיות ברמה ולעשות את עבודתך."
"אתה מציע לי עבודה או שאתה מציע לי להשתתף בפשע?"
"אני מציע לך חיים. זאת לא עבודה, לא תקבלי שום כסף, אין ימי
מחלה או ביטוח שיניים או כל דבר כזה. אני מבטיח לך עד כמה שזה
ישמע לך מוזר אבל, את לא תצטרכי ימי מחלה או ביטוח כלשהו או
אפילו כסף."
"למה אתה חושב שאיכפת לי מביטוח או ימי מחלה? אני כבר שנים חיה
בלעדיהם. גם בלי כסף לצורך העניין. מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"כרגע אני רוצה שתבואי איתי לדירה של אחד מאנשי הצוות, תתקלחי,
תסתפרי, תתלבשי בבגדים נקיים. אבל לפני שכל זה יקרה אני רוצה
לדעת שאת מבינה לאן את נכנסת."
"ממה שאני מבינה, אתה מציע להלביש אותי, להאכיל אותי ולדאוג לי
לכל חיי ואני אמורה לעשות דברים מטופשים ולא לשאול שאלות."
עידו חייך אליה.
"תשתי את הקפה שלך ונלך." עידו שפך את הקפה לתוך הפה שלו בשלוק
אחד, רוני הייתה קצת יותר הססנית לגבי מה שהיא שמעה ומה שקרה
והחליטה לא לשתות משהו שרק יגרום לה להיות ערנית מדי במקרה
שתמצא את עצמה בחזרה ברחוב שלה בעוד שעה.

מספר שוטרים הקיפו בסרט סימון אזור באחד הרחובות בתל-אביב.
בתאונה מוזרה בעקבות הגשם אחד המזגנים של הבתים שברחוב נפל על
הומלסית והתפוצץ. לפי עדי ראייה היא ישנה שם, נמחצה למוות ואחר
כך נשרפה לגמרי בהתפוצצות. לאחר חיפוש מהיר במחשבי העירייה
השוטרים זיהו את ההומלסית כרוני קורן והוציאו תעודת פטירה.
המוות לא הטריד אף אחד יותר מדי, אפילו העובדה שלא נשאר זכר
לגופה שאמורה הייתה להיקבר, אחרי הכל מה זה משנה שיש הומלסית
אחת פחות בעיר?

רוני מצאה את המקלחת מרעננת והבגדים, אם כי לא חדשים, נקיים
ומתאימים בדיוק למידות שלה. יובל, איש הצוות שלדירתו הגיעו,
היה מאוד עדין ולמרות שהשיער שלה היה כמו גוש אחד הוא הצליח
לנקות אותו, להתיר את כל הקשרים ולספר אותה בתספורת שהבליטה
לראשונה מזה הרבה זמן את תווי פניה הנשיים והמושכים. לראשונה
בחייה רוני הביטה במראה וראתה מישהי יפה בצידה השני. היא חזרה
לסלון והעמידה את עצמה לביקורת של עידו. עידו הנהן לאישור
והפנה אותה למטבח שם חיכו לה דגני בוקר וחלב.
רוני מעדה בכניסה למטבח וכשהביטה לראות על מה היא מעדה חלחלה
עברה בגופה ופחד ממה שהיא נכנסה עליו. הרעב כבר נעלם ועכשיו
היא רק רצתה לברוח מהבית ומעידו לפני שהוא יצליח להפליל אותה
ברצח.
"הכל בסדר?" שאל עידו כשרוני חזרה במהירות לסלון.
"כן, אני פשוט לא כל-כך רעבה." אמרה בניסיון להסתיר את הלחץ
שבקולה.
"אל תפחדי מרותי, היא מתה כבר לפני שלוש שעות. לא איכפת לה
שתאכלי קצת או שתיקחי לה את הבגדים." עידו דיבר בשלווה מפחידה
ויובל נראה לא מוטרד מכך.
"אתם רצחתם אותה." רוני לא יכלה להתאפק.
"רצחנו אותה? מה פתאום, היא מתה מסיבות טבעיות לחלוטין, הבן
שלה הרעיל אותה." רוני לא ידעה מה לשאול קודם, טבעי? הבן שלה?
מה הם עושים שם? מה אם המשטרה? מכל השאלות שקפצו לראשה היא
החליטה ששימור עצמי כרגע זה ההיבט חשוב ביותר.
"אני לא אתן לכם להפיל את זה עלי, אני הייתי מרוצה ברחוב שלי
לפני שבאת." היא הביטה בעידו בהתרסה והוא החזיר לה מבט של אי
הבנה לפני שהוא ויובל פרצו בצחוק קולני.
"להפליל אותך?" יובל אמר כלא מאמין תוך התקפי צחוק.
"אני מצטער שלא הסברתי כראוי," אמר עידו אחרי שנרגעו מעט ורוני
נותרה לעמוד מעוצבנת על שהיא המקור לבדיחה. "אמרתי לך שאין לנו
כסף, אנחנו חיים מהחלקים הריקים של אחרים, הרגעים שהם לא
משתמשים במה שיש להם. רגעים כמו הזמן שעובר מהמוות עד שהמשטרה
מגיעה ומתחילה לחקור, הרגעים שאנשים בעבודה או שבבתי מלון יש
חדרים פנויים כשזו לא עונת התיירות."
"אז אתם לא מתכוונים לעזור לה? להתקשר למשטרה? להפליל אותי?"
רוני שאלה את השאלה האחרונה בהדגשה כדי לוודא.
"לא, אנחנו כמוך לא קיימים, אנחנו לא יוצרים קשר עם אנשים או
משטרה, אף אחד לא יגלה שהיא מתה לפחות לעוד עשרים שעות ועד אז
אנחנו כבר מזמן לא נהיה פה וכל זכר לזה שהיינו פה לא יהיה
קיים. תאכלי משהו ותישני קצת, את תצטרכי לצבור כוחות בשביל
המשימה הראשונה שלך."
רוני הסתכלה לעיניו של עידו ואז לעיניו של יובל בחיפוש אחר
האמת וללא היכולת למצוא אותה שם היא הסתפקה בכך שלא היה שקר
בדבריהם עד כה ובמקרה הכי גרוע, גם בכלא יש אוכל ומיטה. היא
אכלה מעט דגנים תוך ניסיון לא לבהות בגופה והלכה לישון.

"את בטוח שאתה רוצה לצרף אותה?" שאל יובל אחרי שרוני נכנסה
לחדר השינה.
"לא, אבל הוא בטוח ואני לא מתכוון לפקפק בו," ענה עידו.
"גם אני לא, למרות שידוע שהוא כבר טעה בעבר."
"זה היה מקרה אחד ועברו כבר יותר מאלפיים שנים מאז."
"נכון. עדיין היא נראית לי יותר מדי כנועה, אין לה שום רצון
להתעמת."
"לראשונה בחייה נותנים לה בגדים, אוכל, תספורת, מיטה נורמאלית
ולא מבקשים תמורה. אני חושב שאנחנו עוד לא ראינו מה היא באמת
מסוגלת לעשות. נחכה לראות איך היא תתמודד במשימה הראשונה
שלה."
"אתה חושב שזה חכם לתת לה במשימה הראשונה להתמודד עם אנשים,
היא לא כל-כך בקיאה בנימוסים או שיחות עם בני אדם. אתה אמרת
שהיא חיה לבד כבר חמש שנים."
"היא מומחית, תן לה את ההזדמנות והיא תגרום לך להאמין שהיא
נסיכה. היא רק צריכה קצת זמן להבין שאנחנו אמיתיים ולא סתם
שרלטנים."
"אבל אין לה זמן, המשימה הראשונה מתחילה מחר."
"זה אומר שיש לה את כל הלילה וחלק ממחר." עידו חייך בזדוניות.
"אני עדיין חושב שאנחנו תולים בה יותר מדי תקוות בלי לתת לה
הזדמנות הוגנת. ענת צריכה מישהי משכנעת וחיה ותוקפנית ומבינה
וחמה. עד כמה שראיתי ועד כמה שסיפרת לי אני לא מבין איך רוני
עונה על משהו מהדרישות האלו."
"כמו שאמרתי, היא מומחית, אתה ראית בדיוק מה שהיא רצתה
שתראה."
"אני עדיין חושב שזה מסוכן, החיים של כולנו תלויים בזה."
"כן, אבל למזלנו אף אחד אחר לא יודע את זה אז אף אחד לא יוכל
להאשים אותנו."
"אתה נראה יותר עליז מבדרך כלל, זה לא הולם אותך."
"ואתה נראה פסימי ורציני בצורה לא אופיינית, אולי החלפנו
תפקידים?"
"נראה לי שאתה סתם מרוצה מכך שהצלחת לצרף עוד מישהי לצוות."
"אתה חושב כך?" עידו לא יכל להימנע מלהקרין את הרגשת הניצחון
על פניו.
"אתה יודע שהיא ברחה מהחלון לפני חמש דקות." יובל חייך בתורו
בידיעה שעידו לא ידע זאת.
עידו היה בהלם לשנייה או שתיים לפני שרץ לחדר השינה למצוא אותו
ריק והחלון פתוח.
"למה לא אמרת לי שהיא בורחת?" עידו התרעם ברצינות, כל זכר
לחיוך נעלם.
"כי לא היית אמור לעצור בעדה." יובל צחקק בעליצות.
"איך נמצא אותה עכשיו? את מי אני אמור עכשיו לגייס עד מחר
בבוקר?" עידו שאל בעצבים.
"אל תדאג, היא תחזור עד הבוקר, היא רק צריכה קצת זמן הרחק
מאיתנו כדי לגלות שאנחנו לא עובדים עליה."
"אז אנחנו לא אמורים לעשות כלום?" עידו היה עצבני.
"לא. אתה בכלל לא היית אמור לדעת שהיא לא מבלה פה את הלילה,
אבל לא יכלתי לראות אותך כל-כך מרוצה מעצמך. אל תדאג זה כבר
נקבע מלמעלה."
"הוא לא קובע כלום, אתה יודע את זה."
"ובכל זאת כל מה שהוא אומר מתקיים, מה תגיד על זה?"
"אני רואה שחזרנו לתפקידינו הישנים." עידו אמר ברצינות.
"כמו תמיד." יובל חייך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שארלוט כלבה
טובה









אפרוח ורוד
מפרגן לשארלוט


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/1/09 7:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
וויל בי בטר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה