סך הכל שיחה פשוטה. נאמרות בה מילים פשוטות. לא שפה גבוהה מדי,
לא אמירות קשות מדי. הם אפילו לא נגעו אחד בשני. הוא נגע בה רק
לרגע, בטעות, הוא רצה להראות לה איזה תמונת נוף שצילם ובדרך
היד שלו פגעה בטעות ברגל שלה. התמונה אפילו לא היתה טובה
במיוחד, היה בה נשר שריחף מעל שדה ירוק, הנשר לא היה במרכז
התמונה והדשא יצא קצת מטושטש, אבל הנגיעה הקטנה בדרך שקעה בה.
וכשהוא אמר 'אז אנחנו הולכים מחר?' המילה 'אנחנו' שקעה בה,
נכנסה דרך האוזניים והתמקמה עמוק עמוק בבטן שלה, הצמיחה שורשים
ורגשות. והצבע החום של העיניים שלו שקע בה, והריח שלו שקע בה,
וכשיצאה מהשיחה כל אלו כבר היו בה עמוק עמוק וזה לא משנה שהיא
לא ראתה אותו אחר כך לפחות שבוע, כי כל אלו שקעו בה וקיבלו
עצמאות משלהם.
ככה זה עם פרטים קטנים. הם נאמרים כבדרך אגב, נעשים בהיסח של
רגע, אבל יכולים לשקוע עמוק עמוק, ולקבל חיים משלהם, הם נשארים
בבטן ומתפתחים ומתחברים גם לדברים שלא היו, ובשקיעה שלהם הם
יוצרים בור עמוק שהוא כולו שלו, שאחר כך ייכנסו אליו גם הפעם
ההיא אחרי שבוע, שראתה אותו עובר ברחוב מולה, השם שלו שקלטה
בתוך איזו מילה, ההוא באוטובוס שהיו לו משקפי שמש כמו שלו, או
כשראתה אותו עובר בפארק, מנשק את חברה שלו.