מים זורמים במקלחת בגלל בורג לא מחוזק. אני שותה את הקפה שלי
ונותן למוסיקה אלטרנטיבית לפוצץ לי את המוח קצת. לא רחוק מפה
יש מלחמה. בצפון - קטיושות. בתל-אביב כולם אוכלים זה לזה את
הנשמה. אבל אתה מכיר את ירושלים שלך, עם בתי האבן הישנים. זו
בצורה ברורה מאוד עיר עם הפסקה. שלוש בלילה, העיר כבויה.
הקפה מר מאוד. ככה אני רוצה אותו. בו הקפאין טובע, בתוך דמי,
בתוך קרקעית הכוס. שמש טובעת מציתה ירח. שירים שמתנגנים על לב
מחצבות אבן. אני מנסה להיזכר איפה ארגז הכלים. המים זורמים.

שריקה צורמנית בדלת. אני מביט לכיוון הדלת. קפה קפאין עוטף את
לבי בבכי מר, נותן לכל מיני מפירי שלווה לעוף מפה לארץ רחוקה,
רחוקה, רחוקה מאוד.
שריקה וחבטה בדלת.
אני אשבור לו את הצורה.
בפתח עומדת אישה עם מכנסיים שחורים צמודים מאוד, מגפי עור
שחורים עם עקב רחב, מחשוף עמוק, עמוק מדי, ועיניים שמסתכלות בי
בהפתעה ללא מבוכה.
"איפה אהבה?"
"אין אהבה. יש מוות."
"אהבה לא בסביבה?"
"אין אהבה יש מוות. אהבה לא גרה כאן יותר."
"אין אהבה יש מוות... מה עשית לה?"
"קברתי אותה בחצר."
"מתה או חיה?"