מזל טוב! יומולדת למדינה. מדינת ישראל היום בת שישים. מגיע לה;
לא בטוח שמגיע גם לנו; וכן, לפני שאני שומע נזיפות בסגנון
"הלקאה עצמית" בואו נבהיר שכשכואב, במיוחד מעל פיסת האדמה
הקטנה שלנו, מותר לבדוק, מפעם לפעם, מאיפה מגיע הכאב, באיזה
מינון הוא תוקף אותנו ומתי הוא נוחת עלינו, ולא לטובה. בכל
זאת, כך מספרים, אבחון הבעיה הוא חצי פתרון או לפחות צעד
משמעותי לקראתו, ואבחון מוקדם יכול להציל חיים או לפחות למזער
נזקים. זה חשוב, כי אחרי ככלות הכל, אין לנו ארץ אחרת, ולא
משנה מי שר את השיר ומאיזה מחנה הוא בוקע עכשיו.
אז מה היה לנו כאן?


זכרון

שוק הכרמל בתל-אביב הומה מאדם. רוחש אנשים, כמו הזבובים
שיגורשו מחר מהבשר החרוך אחרי שיופרד מהמנגל בהמתנה לטורף
התורן. טוב לראות אנשים קונים, רוחשים בתוך המעבר הצר, ממששים
עגבניה ומלפפון, גזר ושום, תפוחי אדמה ובצלים, פטרוזיליה את
כוסברה וגם דובדבנים שהגיעו במיוחד. הבסטיונרים לא מכריזים על
סחורתם, לא נעים, בכל זאת יום הזכרון. התנועה הערה והערימה
המתמעטת של הדובדבנים מעידים על הפעילות האינטנסיבית יותר מכל
הכרזה קולנית. עדיין יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ותעבורנה
עוד כמה שעות טובות עד שיתחיל סוף היום בטקס המקודש שעל הר
הרצל בירושלים; עד שיכריז הכרוז שתם טקס יום הזכרון, עד שמזמור
לדוד יימוג ויעלו להם מדליקי המשואות להנציח, בטקס מרגש, לפי
כל כללי הברזל השנתיים, את אחדות הפירוד הגדול ביותר השוכן
עמוק בלבו של העם היהודי ולא מאפשר לו תקומה; עד שמוסיקה תישמע
וקולות מגוונים אשר יבקעו מתוך גרונות מקצועיים ישאו לפידים
בלילות אפלים, שהדם החובבני ואחוז הנהי תם לפני דקות ספורות עם
נעילת השכול המקצועי בחדר האטום שבלב; עד לשנה הבאה, שוב
בירושלים הבנויה בצפיפות אתנית בלתי נתפשת, או התפרצות המציאות
לסטטוס קוו האימתני בו אנחנו שרויים, מה שיבוא קודם. אודה
ואתוודה: משפט בעל גוון (רק גוון) פשיסטי כמו "ולתפארת מדינת
ישראל" עושה לי את זה. זה גורם לי לזקפה לאומית לרגעים ספורים.
זה גורם להתרוממות הרוח, לאמונה שהכל אפשרי אם הגענו עד הלום.
זה משכר, אבל רק כשאתה מגיע לשפיכה מוקדמת מהלאומיות הזו אתה
מבין שבאותה הנשימה זה יכול גם לשקר.
"לתפארת מדינת ישראל!" אני זועק כשאני מזיין את ולריה, בחורה
רוסיה, ששמונה שנים בארץ לא הספיקו ללמד אותה מעבר לעברית
בסיסית בקושי אבל היא מפצה על כך בנדיבות מפושקת, שמצליחה לגשר
על פער השפה. גם זו דרך לקלוט עליה, לקבץ גלויות, לערוך
אינטגרציה בין עולים לותיקים ולעבור כור היתוך, שעכשיו הוא חם
במיוחד ומלווה בקולות רקע גניחתיים, עד שתפארת המדינה יורקת
לתוכה, מצפה ממנה לקלוט את הג'יפה בחיוך עם חמישים שקל למונית
חזרה הביתה, שלא נראה אותה שוב עד שתחושת הגאווה תתחיל להציק
פעם נוספת.
היום עצובים. מחר נעשה בשר. לא, לא ולריה. אותה עשינו היום.
מחר נחרוך בשר על האש. חרוך בחוץ ואדמדם מבפנים. הארומה
המיוחדת והייחודית הזו מגרה את פיטמיות הטעם של החיים. שאלו את
מי שנחרך להם העור כשהתפוצץ עליהם מטען חבלה והשאיר אותם
אדמדמים מבפנים, כמה דקות אחרי שפזלו הצידה וראו את הגופות
המרוטשות, שנחרכו גם מבפנים.
מחר נזכור שהיום קנינו למחר. כמה מתוך זה זכרנו אתמול בשביל
היום, מבלי שמחר יפריע לזכרון?


טקס הדלקת המשואות

בשעה טובה הסתיים עוד יום זכרון עתיר עצב ומתובל בפפריקה
חריפה, כורכום, שום וגריל עוף. חיילים, נשוכי רס"ר, מפגינים על
רחבת הטקס את כישוריהם הצרובים מחודשיים של נביחות והתניות של
שפם ענק. שמא! שמא! שמא-ימי-שמא! שמא! שמא! שמא-ימי-שמא!
בוקעות הזעקות הקצביות והם מצייתים בחיוך רחב, שדומה שעבר קודם
לכן אצל ד"ר קליין. לעתים אתה מקנא באושר התמידי, שהוא תמיד
נחלתם של חסרי הבינה, אבל על רחבת המסדרים, שעל הר הרצל,
מוכרחים להיות שמח. אין מקום לעצב, שנגמר לפני דקות ספורות עם
התחלפות פיסקה בפרוטוקול הטקס הנוקדן. היום שמחים, בפקודה, כי
מחר מחכה לנו עוד מבצע, שלאחריו נבכה את מתינו ונתגונן בפני
ועדות חקירה. בכל זאת, צריך להתחדש בדמויות חדשות ליום הזכרון
הבא עלינו, ללא רלוונטיות לבואו לטובה או שלא לטובה, הוא פשוט
יבוא עלינו. עכשיו הליצן העצוב ביותר בשנה שמח, בפקודה. כן,
שוב בפקודה. "דגלנים, במקום דרוך!" והדגלנים דרכו במקום,
ממושמעים, כאילו רומסים את שאריות העצב תחת סוליות נעליהם
הצבאיות, כאילו אם לא יעשו כן לא יחלוף היום הקודר, ייאחז
בלבבות ויפגום בטקס או, גרוע מזה, בכלליו המקודשים. "טקס הדלקת
המשואות," מכריז הכרוז, ומצלמת טלביזיה, חדורת גאוה משל עצמה,
עורכת הקפה מסביב למשואות, כאילו לצורך ספירת מלאי, לוודא שכל
המשואות במקומן, שכל השתים-עשרה שם, שאף לא אחת מהן נשכחה ביום
האתמול, דולקת עצב אשר לא הספיק עדיין להתמצות או שממאן להינתק
מחיטוט מתמשך בפצע סרבן, המסרב להגליד מזה שנים.
השנה עמד הטקס בסימן "ילדי ישראל". ילדים הסתננו לטקס, לפני
שימלאו להם שמונה-עשרה ויתבלבלו ביום. המצלמה יצאה לשוח פעם
נוספת, משחרת לטרפה השנתי בכדי לחזור עטורת נצחון ועמוסת שלל,
ושתוכל למרוח את דם הגאווה על דש בגדו של עם שלם אשר ממתין
ל"קיו" המוני בשביל לפצוח בחגיגות מאושרות, תרתי משמע. כך
ניצבו להם מדליקיהם הבוגרים של המשואות בצידה הימני של המשואה,
ומשמאלם ילד או ילדה או נער או נערה, וכולם מדקלמים את שורות
הגאוה, אלה המבשרות את בוא האש, החתומות בסיומת המחץ המלהיבה.
אם אנחנו צריכים את ילדי ישראל כסימן טקסי, כנראה שאנחנו לא
בטוחים שנגיע לשנתה השישים ואחת של המדינה, כך שכדאי להזדרז
ולא להמתין שילדים אלה יתבגרו, כי מי יודע אם זה יקרה, ואם כן,
למה הם יהפכו. אחרי נאצר, סאדם חוסיין ואסד האבא, לרשע התורן
קוראים אחמדיניג'אד, והוא, לפי פרסומים בעתון והערכות אגפים
חשאיים במדינה, ששום דבר חשאי לא יכול להשאר חשאי בה לאורך
זמן, עומד לקבל כפתור אדום קטן עם פסוק חרות מן אללה, שלפי כל
הפרסומים והערכות האגפים הסודיים ההם רשום שם "איטבח אל יהוד"
או משהו בסגנון. אפוקליפטי משהו, אבל אני לא מתרגש, כי לפי כל
אותם הפרסומים והאגפים, למדינתנו בת השישים יש את יכולת המכה
השניה, שבמלים פשוטות יותר, משמעותה, שאפילו אם יפילו עלינו
פצצה גרעינית, נוכל לשגר אליהם ועליהם כמה פצצות כאלה מכל מקום
בעולם, בזכות הפרישה הגיאוגרפית העמוקה שלנו, שנמצאת עמוק בתוך
הים ומשייטת במקומות שאינם ידועים לאויב, ונראה להם מה זה. אין
ספק שעובדה זו מחממת את הלב. אני רואה סמליות יתרה בכך שהשנה
עברו דגלי הטקס למשמרתו של חיל הים. איני זוכר מאיזה חיל הוא
עבר אבל אין זה משנה. ממילא מה שהיה לא ישנה כבר, אלא רק מה
שיהיה, ומה שיהיה יהיה מתוך הים. במחשבה שניה, נראה לי שלא
מדובר בסמליות אלא במסר חד, מושחז ומכוון היטב המופנה לטהרן
ואומר לה שלא כדאי להתעסק עם מדינת ישראל, ושזה שהיא חוגגת
היום שישים - אין הדבר אומר שהיא יוצאת לפנסיה מוקדמת, ובמקרה
של עימות מזוין וסופני, שיצפו למטח חריף ביותר של דגלים. שידעו
שאנחנו מסוגלים להגיע עד לשם ולהניף את הדגל בזמן ובמקום שנמצא
לנכון. לא כמו בלבנון בקיץ 2006.
באמת מחמם לי את הלב לראות עד לאן התקדמנו במהלך שישים שנות,
והתהילה שייכת בראש ובראשונה לרס"רים. רס"ר קורא מלים מתוך דף
מבלי להתבלבל טרם הדלקת המשואה; על הקרקע יוצרים שישים חיילים
צורות שונות כמחבטי טניס ומיקרוסקופ, בניצוחו של רס"ר אחר; על
חגיגות השישים למדינה מופקדת מזכירה עילגת, שגם זה סוג של
רס"ר. איך שהוא, נראה לי שהצורות שיצרו החיילים המתוסתסחים
יכלו להיות מרשימות יותר אילו היו מורכבות משלוש שכבות אשר היו
מקנות להן נפח, ועדיין היתה נשמרת כפולת השישים למדינה. כנראה
שבכל זאת יש גבול ליצירתיות של רס"רים, בכל הדרגות. את הנפח
נאלץ, ככל הנראה, למצוא בפרסומות לבירה, שאם חושבים על זה,
אלכוהול הוא שיטה יעילה לא פחות לעבור מזכרון לניצחון, להדחיק
את ארועי היום הקודם, לגשר בנוחות על השעות, ולהגיח כמעט כמו
חדש ליום הבא, ורצוי עם אקמול פורטה.


צבא העם

כל דרדק שנולד כאן או גדל כאן או שעשה גם את זה וגם את זה,
ועדיין שרד, יודע שצה"ל, הלוא הוא צבא ההגנה לישראל, הוא צבא
העם. בשונה מצבא העם של סין, הצבא שלנו באמת שייך לעם, ועובדה
היא שבכל פעם שיש מלחמה והצבא נשלח לחזית, העם מחסר מתוכו
מספרים. גם כשהצבא לא נשלח לחזית, אלא גושי ברזל עתירי רסס
נוחתים מהיבשה, האויר, הים והפאבים, מחסר העם מתוכו מספרים.
אולי צריך לשנות את השם ובמקום "צבא העם" לקרוא לו "עם הצבא",
זה מרגיש נכון יותר. אני כותב את הדברים ובה בעת מהרהר שאולי
הגזמתי קצת, אז אני חוזר למקורות ונזכר שאמר כבר מי שאמר ש"על
חרבך תחיה", ואני מנסה להזכר מתי הפך יעקב לעשיו, ומתי, אחרי
אלפיים שנות ועוד שישים, חדלה החרב להתהפך בנו. אולי בסבב
שופינג, רגע לפני התשלום. לא, אני לא מוצא זמן כזה, אז אני
נרגע, לא הגזמתי.
לרגל חגיגות השישים של המזכירה העילגת, החליט צבא העם להראות
לעם הצבא כמה הוא חזק. במשך שלושה ימים הרעישו מטוסינו היקרים,
תרתי משמע, את שמי תל-אביב בחזרות על מפגן אוירי מרשים, וגרמו
חרדות לתושביה המנותקים, שלא הבינו מה עושים מעליהם מטוסי קרב
במטס כל-כך נמוך ומחריש אוזניים, ומפריעים להם את הישיבה בבית
הקפה באמצעה של ארוחת בוקר מאוחרת. בצהרי יום העצמאות נהר עם
הצבא לחוף ימה של העיר המחופשת בכדי להוריד את העדכון האחרון
ששחרר לו צבא העם. כשצבא-עם-הצבא החליט לפרוש עצמו על קו החוף,
החלטתי להמנע מדו"צ ונשארתי בבית. דו"צ, למי שלא היה כאן בשנים
האחרונות, פירושו "דו-צדדי", ובעגה הצה"לית מדובר על ירי
"דו-צדדי", כלומר, ירי של כוחותינו על כוחותינו. מאחר שניחנתי
בחושים מחודדים, הבנתי שמהרבה אנשים המתגודדים יחדיו, על שטח
צר אחד, לא יכול לצאת משהו טוב, ומהמון מתקהל על אחת כמה וכמה.
הוסיפו לזה כלי נשק ביום חם, וקיבלתם מתכון נפיץ למדי. רעם
המנועים שוב חרך את שמי התכלת של העיר הלבנה. דימיתי לעצמי את
ההמון המריע לאיל הברזל בתחושת נבערות פשיסטית, ולמרבה הפלא
בצבצה מכך תחושת שייכות. תחושה חזקה של שייכות. כנראה שבשביל
לגשר על פערים צריך לא יותר מזקפה לאומית לרגע. זקפת אינסטנט,
וזה עובד עד שגומרים. בפעם הקודמת זה לקח כחמש שנים, מששת
הימים ועד לטראומה הגדולה ביותר של יום הכיפורים, כאילו אחרי
האקס המיתולוגי נבעלה באכזריות מדינה שלמה על-ידי מחזר
פסיכופט, עד שהתברר שהיתה זו תסמונת היד הזרה, מה שממקם את
האוננות בדרגת הריבאונד האולטימטיבי. מאז, כל אביונה מושגת
במשך שנים של שהייה סיזיפית במרתפי מועדון למבוגרים בלבד,
והרפתקאות לייט נגמרות תמיד בשפיכה מוקדמת. היום הזה, היום הזה
ממש, לא נבדל ממתווה זה בכלום. בחדשות דיווחו על צנחן שצנח
הישר אל תוך זרועותיו הקולטות של מחסום עירוני, שמעברו התגודד
עם הצבא וקלט לתוכו את צבא העם, במתכת מעופפת, ודם, ושבר,
ותמרות אמבולנס וועדת בדיקה בראשות קצין חוקן. הוא שאמרנו
קודם: דו"צ. ביום, ביום הזה ממש. לפחות עם ולריה ההתנגשות היתה
מהנה.


מנגל

לא בא לי. לא עשיתי השנה. אחי הזמין אותי לבוא לעשות על האש.
כל המשפחה תהיה שם. למה לי? בשביל זה עזבתי לתל-אביב ואני גר
שם מזה שנים. תעזבו אותי באמ'ש'כם. לצאת עכשיו מתל-אביב, אחרי
שמצאתי חניה במרחק כמאה וחמישים מטרים מהבית (תיסלם עלי! כמה
עצוב), היום, ביום הזה ממש, עם כל הפקקים וכל צפירות, לשאול
למה יצאתי מהבית, לעמוד שם חיוור מזעם וייאוש ולא למצוא תשובה?
תודה, אבל לא.


אני טקסט פוליטי?

לא, אני לא טקסט פוליטי. אני נע בין פולריות מקהת חושים, בין
עצב לשמחה, בין שכול להתחדשות, בין הרכנת ראש להזקפת גו, בין
קרירות מינית לזקפה מתחדשת, בין דיכאון קולקטיבי למניה לאומית.
מי שירצה למצוא מוסר השכל, שיחפש. אולי ימצא ש"אני" שווה
ל"אנחנו", ו"אנחנו" שווה ל"אני הקורא". במידה שזו המסקנה, שלא
ינסה למצוא אותי, כי אני לא הייתי במפגן העוצמה המתרסקת, ולא
יצאתי לחטוף ברכות חג עצמאות שמח, עטויות קצף מעוור, חוטים
נכרכים וזמבורות משתקות את עור התוף, כשכל אלה מודגשות בעוצמה
על-ידי השליט הבלתי מעורער של היום הזה, פטיש צבעוני מצפצף
במגע גופו הלוחץ על ראשי הנלחץ. אני, להזכירכם, ביכרתי להילחץ
עם ולריה, וראשי נלחץ למקום אחר בגופה. ראשי הרלוונטי, זאת
אומרת.


ובכל זאת

ובכל זאת הגענו למרות הכל. בכל זאת, השנה, ביום העצמאות הזה,
הרגשנו רגוע יותר. שדרות המופצצת נרגעה, איך שהוא, ביומיים
האחרונים, לפחות בתודעה. לסוריה כבר אין כור גרעיני מתוצרת
קוריאה הצפונית, ששם ביצעה זקפתנו מפגן אוירי מסוג אחר (לפחות
על-פי פרסומים זרים). אירן לא הגיעה, עדיין, לנקודת האל-חזור
(שלנו). אפילו הדובדבנים של שוק הכרמל היו מתוקים, למרות שנקנו
בעיצומו של יום הזכרון, מה שרק מראה שגם אם יש לזה צבע של דם,
והוא נקנה ביום טעון שכזה, לא תמיד יש לזה טעם של שכול.
בנימה אופטימית זו, נראה לי להוסיף לברכה המסורתית של חג
עצמאות שמח לכל בית ישראל, זנב קטן: שנהנה, כל עוד אפשר,
ואפשר.


יום העצמאות ה-60 למדינת ישראל, ג' באייר, תשס"ח, 08.05.2008.